שנאתי להיות זאת שצריכה לדבר.
שנאתי גם להיות זאת שצריכה לשתוק.
הוא פשוט היה יושב כל היום ומסתכל, לא אומר לי מילה.
היה לו מבט, כאילו הוא במקום טוב יותר, אהבתי את המבט הזה.
אולי השתיקה זה מה שמשך אותי אליו, אבל זה מוזר איך הדברים
שמקרבים אותך אל הבן אדם גם מרחיקים אותך ממנו.
אני זוכרת, שהדבר שהכי רציתי, היה שהוא ידבר אלי.
ידבר באמת. כמו שהוא מדבר עם החברים שלו.
אבל גם עם החברים שלו הוא לא דיבר. הוא פשוט שתק.
יש אנשים כאלה כנראה. שמעדיפים להעביר את החיים בשקט,
הם מעדיפים את זה. לפעמים גם אני מעדיפה.
אני מניחה שתמיד חשבתי שאני אהיה זאת שיעזוב, הנה... צדקתי.
אבל לא ככה רציתי ללכת.
רציתי ללכת בהרגשה טובה יותר.
רציתי לראות אותו מחבק אותי, שהוא מבין שאני עוזבת.
רציתי הרבה דברים.
עכשיו אני די נזכרת. אני זוכרת שהוא הבטיח לתת לי את הירח אם
אני אבקש, האמת שמעולם לא ביקשתי. העדפתי לחכות.
העדפתי להאמין שהירח שומר עליי מלמעלה.
האירוניה שבמשפט הזה...אני זוכרת שהוא אמר לי, שהוא בחיים לא
יראה לי שהוא בוכה.
הוא אמר שגברים לא בוכים, ככה הוא אמר.
וזה היה בפעמים הנדירות שהוא דיבר.
הוא תמיד היה כזה, מושך אנשים אליו בדרך מיוחדת.
אולי בצורה שהוא היה מסתכל עליך, היה את הקסם,
אולי בחיוך הספק שובב ספק תמים שלו.
אני חושבת שאני התקרבתי בגלל הדרך שבה חיבק אותי פעם אחת,
במקרה כזה.
סתם היה לי יום עצוב, והוא ניסה לעודד אותי, בתור ידיד.
החיבוק של בן אדם, זאת הדרך היחידה להכיר אותו, אולי גם לראות
את העיניים שלו.
בסוף גם באמת הלכתי, אבל אני מצטערת על זה כל כך.
הדמעות שהיו לו בעיניים שהוא הבין... כנראה שגם גברים בוכים.
והדבר היחיד שנשאר לי לעשות,
זה לשמור עליו, מלמעלה.
(9.7.05) |