קטלין מתה ממנת יתר. אני בקושי זוכרת אותה, בלונדינית נמוכה,
נחמדה כזאת. אם הייתה לה אמא, רוב הסיכויים שהיא הייתה ילדה של
אמא, כזאת אם ציונים של מאיות והמון המון חברים. קתלין לא
הייתה ממש טיפוס מיוחד, מהאלה שלא ממש זוכרים, היא סתם הייתה.
ועכשיו היא לא. אז היא מתה. אז מה. גם מייקי מת. "חברים באים,
חברים מזריקים, חברים הולכים" אמר לי מייקי פעם וחייך. היו לו
חיוך סוחף כזה, של שיניים צהובות מניקוטין. היו לו שער חום
בהיר, דיי קצר, והוא תמיד לבש את מעיל העור האהוב עליו. לפעמים
הוא בא, באמצע הלילה מתחת לבית שלי עם האופנוע ויצאנו לסיבוב
בעיר. היינו חמישה אנשים. אני הוא, קתלין, ג'ון ודניאל. עכשיו
זה רק אני ודניאל. אבל שיהיה. אחרי שמייקי מת כבר לא היה לי
אכפת. אני מתחילה את הסיפור הזה מהסוף, והמורה שלי בכיתה ג'
אמרה שלכול סיפור יש התחלה, ואז אמצע ואז סוף, ואני התחלתי
מהסוף, טוב נו, תמיד עשיתי הכל הפוך. מייקי נולד לאמא
חד-הורית, שלקחה סמים בזמן ההריון. בגיל 12, הוא ניסה הרואין,
בלי חשיש וסמים קלים אחרים, יש התחיל מכבד. אני מניחה שכמוני,
גם בוא עשה הכל הפוך. הכרתי אותו מגיל 4, שעוד הייתי ילדה קטנה
ותמימה, והחיוך שלו לא היה דבר כזה נדיר. אני זוכרת, שהיינו
בני 10 הוא גנב סיגריות מאמא שלו ועישנו איזה חפיסה שלמה לבד.
אחחח... אילו היו הימים. בכל מקרה, בנות תמיד נמרחו על מייקי
ובנים רצו להיות כמוהו. כל-כך יפה הוא היה... כל-כך יפה. הוא
שנא את זה. הוא לא אהב חבורה גדולה מסביבו, הוא לא רצה להיות
מקובל, הוא לא רצה חבורה של בלונדיניות מטומטמות שמפנטזות עליו
בלילה. הוא איבד את הבתולים שלו בגיל 13, שזה  השג מרשים לכל
הדעות. בסוף נמאס לו, הוא הפסיק להגיע לבית ספר. לאמא שלו לא
היה אכפת, היא הייתה מלאה בסמים ואלכוהול, וכל השכונה כבר עברה
בתוכה. בגיל 15 הוא ניסה להתאבד. ניסה להזריק לעצמו 4 גרם. הוא
שרד. "אני לא יודע מה יותר מבאס, העובדה שאפילו להתאבד אני לא
מצליח, או זה שאני כל-כך חזק בקטע שאפילו 4 גרם לא הורגים
אותי". אמא שלו מתה שבועיים אחר-כך, לא נראה לי שלמייקי היה
אכפת כל-כך, הוא בכל מקרה לא ממש הכיר אותה. ישבנו בסמטה, איפה
שג'ון גר, לג'ון אין בית, אבא שלו העיף אותו כי ג'ון הומו.
"אחי, בחייך, תן קצת כסף, אני חייב להשיג קצת חומר מזויין!"
הפטיר ג'ון לכיוון של מייקי. "פאקינג וואטאבר" הוא אמר והוציא
שקית קטנה ונתן לג'ון קצת. "תודה, אחי, תודה" הוא אמר, והציע
לו סיגריה. "מישל את רוצה?" הוא שאל אותי. לקחתי את הסיגריה
הדלקתי לקחתי נשימה עמוקה... איפה הייתי? הא כן. מייקי היה
חכם. מאוד חכם. הוא היה יכול כל-כך להצליח. "את יודעת מה אני
אוהב בסמים מישל?" הוא שאל אותי פעם. "את העובדה שהם גורמים
לכולנו להיות שווים. בסופו של דבר זה לא משנה מי את, הם יהפכו
אותך למפגרת חסרת חיים ונשמה". "אתה לא מפגר חסר חיים ונשמה!"
אמרתי. "אני מת לגמרי יקירתי, זה שהגוף שלי עדיין, חיי, נושם,
מדבר, ומזריק לעצמו סמים, לא אומר שאני חיי". נשמתי נשימה
עמוקה. "זה בסדר, זה לא משנה. חברים באים, חברים מזריקים,
חברים הולכים" קטלין מתה. אז מה. גם מייקי מת.