שלושתנו היינו אמנים: שלהבת היתה ציירת, אני הייתי סופר מתחיל,
והוא, דוד רייך, סופר מזדקן.
הכרנו בבית קפה בוהמי, בחברת אומנים אחרים, ובמהרה החלנו אני
והיא להפגש ביחידות, הוא היה בעלה.
הפגישות נשאו אופי מיני למחצה - עדיין לא שכבנו. וכדי שדוד לא
יקנא, בדתה את דבר היותי "גיי".
כך ממש בזמן שהיתה מתפשטת, הייתי מדפיס לה את סיפורי הבוסר
שלי, היא היתה שוכבת ערומה במיטה וקוראת בהם.
נהגנו גם לקיים שיחות אירוטיות בטלפון, ויום אחד כשהגענו
שלושתנו לקפה, לחשה לי: "הוא שמע אותנו בטלפון ועכשיו הוא
חושד".
רצה המקרה, ולקפה הגיעה אותו יום משוררת חדשה שהאמינה בהיותי
גיי והתמשמשה איתי. שלהבת ישבה ממול כשהיא בוערת מקנאה.
אחר כך הלכנו המשולש ברחוב.
- מה כתבת לאחרונה? שאלתי את דוד.
- סיפור קצר על תקופה שבה טיפלתי בקשיש בשם משה קרינסקי
בסיעוד. איתי עבדה אחות גרמניה, הצלחתי להשכיב אותה, דווקא
בזמן שנשאה אליו את קערת הדייסה. מעליה צעקנו שנינו יחד ברגע
השיא "משה קרינסקי".
חזרתי הביתה והעליתי את הסיפור של דוד על הכתב. בפעם הבאה שבאה
שלהבת אלי, הגשתי לה אותו. "מושלם", התפרקדה תחתי.
ברגע השיא צעקנו "משה קרינסקי ודוד רייך". |