(סיפור יהודי עצוב /שמח)
על עיירה אספר, שהלכה לעולמה, על עיירה שמחרשת מנהגים חדשים
עברה על חורבותיה, והשריפה מחתה אותה לחלוטין מעל פני האדמה.
בתים היו לה קטנים, שנצמדו זה לזה, כמו גדיות בדיר בבוא הערב,
וסמטאות צרות, שחרשו, כמו קמטים את פני העיירה, אך איש לא
הרגיש בהם, כי מי ירגיש בקמטים על פני איש, שיראה אותו יום
יום.
בשקט התגלגלו גלגלי העגלה. בשקט יעברו איש איש אל מקום הורי
הוריהם, שנחו עדן, וחודשים ושנים התגלגלו על פני העיירה, כמו
גלי הים השקט. ודאי הייתה ריצה יום חולין
אחרי לחם צר ודג לשבת, אך הם שהתהלכו בסמטאות אלה, ידעו
להסתפק בשמחות קטנות ולהתרגש בהתרגשויות תמימות. הקדחת של עיר
הבירה לא הייתה להם ידועה. ולא הרגשות משכרות. שטח חייהם השתרע
בגבולות שבין מקום העבודה לבין בית-המדרש, ובין המשרד
לבית-הכנסת. ואולי הייתה גם חורשה קטנה או אחו, שאליו היו
מהלכים בימי שבת, לאט לאט, עקב בעד אגודל -במסגרת
חוטי ערוב.
בשקט התגלגלו גלגלי העגלה. בשקט עבר איש על פני רעהו, איש איש
לעסקיו או לעבודת הבורא. לידה - חתונה - והלוויה. אין חדש תחת
השמש, הכל היה כבר וכך יהיה לעולם ועד. כי כאלה הם דרכי הקדוש
ברוך הוא.
ולפתע ביום קיץ חם, איש לא חלם בחלומותיו הנועזים ביותר, שדבר
כזה יכול לקרה..בעיירה? איש חדש הופיע בעיירה ופתע, בלי כל
הקדמה הטיל אבן גדולה, ברעש גדול לתוך מימי האגם השלו. ברעש
גדול ניפצה האבן את פני האגם, ועיגולים גדולים, גדולים התפשטו
הרחק, הרחק מהמקום, בו הוטלה האבן, והרחק הרחק מהעיירה סיפרו:
"כזאת עשה מנדלה שטיינפילץ!!"
ומיהו מנדלה שטיינפילץ? לכאורה איש, כמו כל אנשים, עץ מושרש
בתוך מרצפות העיירה, אברך בטלן, כמו רבים כמוהו.. ובכן מה ?
הגם, אם להתבונן בו מקרוב, הרי לא איש פשוט היה 'המורד'. אפשר
להגיד: מוזר, עז-לב, ועיניו כחול-אפורות, ילדותיות ופיקחיות,
קרנו הרחק הרחק מעבר לגבולות הערוב, התגעגעו למרחקים, ערגו
כעיני צועני של העיירה היהודית.
שמו היה מנדלה שטיינפילץ. היו אנשים, שמצאו לו מיד שם לוואי:"
הרשלה אוסטרופולר השני" או "אפרים גריידינגר". אכן בן היה לכת
הלצים ממושב הלצים, חבר בכנופיית קלי-דעת ופוחזים, שלא חרשו
ולא זרען, ורק כמו אנקורים רעשנים דרשו תמיד פתיתי לח.
איש לא ידע על תרגילי מוח קשים, שעבר בישיבת טארנופול, בה
נולד. תמיד מפוזר, בעל קפוטה פתוחה לארבע כנפות הרוח..ראש
מטורף, שפתיים פולטות מימרות ציניות, ורגליים שלא ידעו לנוח,
והלכו והלכו מעיר לעיר. יש שאחרי שלוש סעודות שעיני כל
החסידים הופנו אליו, ושפתיהם התכוננו לצחצוח חרבות. הם הביטו
כה וכה והנה מנדלה איננו, כלומר הקפוטה שלו הפתוחה לארבע כנפות
הרוח ישנה, הרגליים, שרגילות לנדוד מעיר לעיר נחות, תקועות חזק
ברצפת בית המדרש, אבל עיניו הסתתרו עמוק עמוק בתוך תוככי
ישותו. הרהורים עמוקים כיסו את מצחו, שנחרש פתע קמטים, כמו
סמטאות העיירה.
מיהו? מהו? הי
יתכן שהלץ הזה הוא למד וו ? שטויות! אם כן -אז מה ?
אבל ר' מנדלה שתק. הוא לא אהב לדבר על עצמו ואיש לא יכול היה
להוציא ממנו מלה. ידוע רק שהיה לו ראש ברזל וידע הרבה ולאחר
שנתן גט לסביבות טארנופול, יצא לעולם הרחוק. עודו נער, כך
סיפרו, שתה בצימאון מישיבות רוסיות, הונגריות וגרמניות, אבל
אחר כך השליך את כל הספרים עבי-כרס, וכל דרכי העולם היו לו
לבית-ספר. לעולם לא נח. בכל מקום בו עבר, זרה קצת פניני חכמתו
העליזה, לפעמים עדינה, ולפעמים גסה ומגושמת ומיד נטל את צקלונו
על כתפיו ויצא לדרך. פונדק הדרכים שימש לו מלון או כפר נידח,
שלא ידע את שמו והאכיל אותו, אך האהוב ביותר היה עליו המושב
בתוך היער על מצע אזוב רך, או על חוף הנחל, המתפתל בין שטיחי
ירק עסיסי.
האולפן האמיתי לנדודים החל מהיום, בו הצטרף אליו פרץ לינקרהאנד
מקראקא, "עושה נסים", שירד מנכסיו, איש מוזר כמוהו, שנורר
מקצועי, אך בעל הומור נצחי, וכלל לא טיפש. הם הריחו מיד איש את
רעהו, כמו שני שועלים, ומאז נדדו יחד בכל סביבות קראקא ובמרוצת
הימים הגיעו עד גרמניה.
פעם נודע לסוחר אחד, /בפונדק גרים רבי קדוש, עושה נפלאות ונושא
כליו, לא פחות קדוש. הוא בא מיד, טחב למנדלה סכום הגון ושלח
לרבי פתקה עם בקשה ללמדו קללה מועילה נגד ידידו לא מזמן
ושותפו במסחר. הוא מוכן היה להוסיף עוד כהנה וכהנה, אם הרבי
הקדוש יכין בשבילו קללה, העשויה לפי כל כללי המדע הסודי, קללה
שאפשר ברגע מתאים ללחוש אותה לאוזני ריבונו של העולם.
רבי פרץ לינקרהאנד שאל אותו מהי סיבת מעשהו, כשהסוחר לא חדל
מלקלל את יריבו, פנה אליו הרבי פרץ:
"טיפש ברח מכאן מהר, שבך דווקא לא תפגע איזו קללה.."
"בי? איך זה?", קרא הסוחר בזעם.
"Uדאי! מי יודע מה עוללת לחברך, אם אתה שונא אותו כך עכשיו.."
ללא הרחק מהעיר וורמייזא מת הרבי ומנדלה שטיינפילץ המשיך
בנדודיו, בודד בעולם הזר לו. אחרי שקפצה עליו בגיל ארבעים וכמה
זקנה, התיישב בחשנוב. בערבי סתיו ארוכים אהב לפעמים לספר על
נדודיו, ואיך הגיע עד לנהר הריינוס ואף להולנד הרחוקה. בדרך
למד את כל המקצועות האפשריים:
הוא קלקל קצת בדים יקרים בתור חייט, הכין טיח ואף הניח לבנה על
גבי לבנה. איש לא ידע כמוהו להחזיר לחיים שעון מת זה שנים
רבות. בשעת הצורך לימד ילדים. וכי מה לא ידע או מוכן היה
להורות, מה שהוא בעצמו לא ידע?
פעם הכריחה אותו סופת שלג עזה להשתקע בכפר גרמני. מה שמו ?
היש בכלל לכפר שם? ומה כבר חשוב שמו ? האם חשוב אולי מה שמו
האמיתי של "זלמן המשוגע"?- פשוט: "זלמן המשוגע" או הברילו
"הגוי לשבת"? ייתכן, ששמו ואסיל ואסילביץ'..או אחרת..אך מה זה
חשוב. אם הברילו ימות פעם, יקום הברילו "הגוי לשבת" אחר, וכך
גם עם הכפרים האלה..אבל זה לא חשוב..מה שרציתי לספר..הסופה
הייתה חזקה, הרוח יללה, כאילו כל משרתי הס"ם (השטן ומלאך
המות) קבעו פה מושב לחוג את חגם, זאבים יצאו מהיער ועיניהם
נצצו, כמו נרות חנוכה. העיקר לא הייתה ברירה. האיכר קיבל אותי
יפה ולא היה צורך בשכנוע רב. כששמע האיכר, שאני מורה, הפציר בי
כל כך הרבה, עד שנאלצתי להסכים ללמד את ילדיו..צרפתית!"
"צ..צ..צרפתית..האם יודע אתה ר' מנדל צרפתית?"
"צרפתית? האם אברהם אבינו ידע צרפתית ושמא משה רבנו ? ומי
יעיז להגיד, שאברהם אבינו או משה רבנו או אפילו המלך דוד לא
היו גדולים? ואם אלמד אותם לשון קודש.. מה הבדל להם? ואם באמת
אלמד אותם צרפתית, אז יסעו לפאריס, יבקרו ב'לובר' ויראו את
"מונה ליזה?" רק צרפתית היה חסר להם. וגרמנית הם ידעו? האם
קראו פעם את "פאוסט" של גתה, או "השודדים" של שילר, או "נתן
החכם" של לסינג? "תלמד, בבקשה, את ילדי צרפתית!"
אכן השלג ירד, הסופה יללה, עיני הזאבים נצצו, כמו נרות חנוכה
ואני לימדתי אותם:
"אין זסל -כסא, טראגה - נושא, איך ויל -אני רוצה, דאנקה שין -
מודה אני.." לו היה השלג ממשיך לרדת, הייתי מלמד אותם שיר
צרפתי ידוע: "אדון עולם" או "אחד מי יודע?" אך מזג האוויר
השתפר, מארחי הצטער מאוד, בת האיכר הזילה דמעות לתוך הכרים
וילדי האיכר נפרדו ממני בברכה נימוסית, כדרך כל הצרפתים:
"שלום עליכם, מונסיה!"..מונסיה, עליכם לדעת, זה אדון
בצרפתית..ורק כעבור שנה, בעברי בסביבה זאת, בימי קיץ לוהט,
שמעתי לדאבוני, שהטלתי חרפה על הכפר הגרמני ועל מארחי האדיב.
בכל הסביבה צחקו האיכרים ואף האדונים בחצרות, וקראו לתושבי
הכפר: "צרפתים- עברים!" ברור שאותו היום נטלתי מיד את צקלוני
על שכמי ובקשת רחבה וצעדי חתול זהירים, עברתי את סביבות
הכפר."
"חא חא חא..מנדל הצרפתי. היית יכול להיות מורו של נאפוליאון
בעצמו..נו ומה "
תעשה כשהשלג ימס?"
"אשב לי מאחורי התנור, בפינה ו..,"
"ותקרא תהילים".
"לא, אלמד "קהלת" ואזכר בעולם הרחב והיפה..,
"אבל אומרים, שאתה לומד עכשיו "שיר השירים.."
"הפסוק הראשון מצווה עליך:"ישקני! ר' יהודי. אני חוזר: ישקני,
מי שלא מאמין לי ! הכל אפשר לומר כלי, שאני בלופר, שאני מגזים,
שאני לץ, שאני מנדלה שטיינפילץ, אבל שקרן? אתה עדיין קטן מדי
וחל/, כדי שתוכל לנגן על כינורו של מנדל."
"הביטו עליו! מאז טודל באס ה"כלי-זמר" לקח אותו לביתו, אינו
מפסיק הוא לנגן",פרץ בצחוק קולני סלומון קוה, הגביר של
העיירה.
"אומרים, שהוא מנגן אצל בתו, העלמה"
"אכן באו ימי המשיח..בהמות מדברות..החמור התערב עם הזמיר למי
קול יותר
חזק. נו ואתם חושבים, שהוא לא זכה? לא חשוב איזה קול, אך העיקר
חזק."
"אז מה אתה רוצה להגיד בזה?", לא הרפה ממנו ר' סלומון קוה.
"אם אתה מכריח אותי כבר, ר' סלומון, הריני נאלץ לספר לכולם מה
שקרה אתך, ואולי הם ישפטו אותך אחרת מאשר הרבי.."
"על מה אתה מדבר?" התרגז ר' סלומון, "איזה משפט?"
"אהה..שכחת כבר.. אתם רואים" קרא מנדלה שטיינפילץ בקול
מנצח,"הוא פשוט שכח..אבל אני לא שכחתי..תשמעו בבקשה. לפני חצי
שנה בערך, איפה אני הייתי אז..אהה. עכשיו אני נזכר בדיוק..זה
היה בימי היריד הגדול. .העיקר בא ר' סלומון, שאתם רואים אותו
כאן כה חזק בפה, לרבי שלנו, ר' לייבלה. הוא בא להתלונן על
הסוחר מגרודנו, אשר כתב אליו מכתב, ובמקום לכתוב אליו: "לכבוד
אדון קוה", כתב אליו כאילו בטעות: "לכבוד אדון אוקס". כל
חשנוב צחקה, כמו שאתם צוחקים עכשיו..
ר' סלומון קוה, אדום מזעם, כמו תרנגול הודו, רץ לרבי וביקש, לא
פחות ולא יותר, שהרבי שלנו יטיל על המחוצף הזה חרם. נו, ומה
אתם חושבים עשה הרבי, שיחיה עד מאה ועשרים שנה? הוא פרץ בצחוק
רם וקולני, ככה שהקירות רעדו כמו שיכורים. הוא צחק כמוכם
עכשיו ואמר:
"סלומון קוה, מה אתה בעצם רוצה ממני? מה ההבדל? אוקס (שור) או
קוה (פרה), קוה או אוקס? הדבר החשוב: הוא ידע היטב, כי יש לו
עסק עם ב ה מ ה."
"זה שקר!" התפרץ ר' סלומון קוה, "אני עוד אראה לך, כי לא
מתלוצצים על חשבונו של סלומון קוה!"
"נו, אמרתי לכם, שהוא יודע לגעות, כמו שור. שקר? זה אתה יודע
לגעות: "מו! מו!", אבל קרניים יש למנדלה שטיינפילץ. הוא אינו
אוכל קש."
צחוק רם ליווה אץ ר' סלומון, שברח מבית-המדרש, אך ר' סלומון
קוה לא שתק. מי כמו אשתו ידע יותר טוב על הרומאן שבין הארחי
פרחי זה, לבין בתו של טרודל באס, בת שמונה עשרה, אשר טיפלה בו
במסירות יוצאת מן הכלל, כאשר נאבק עם מלאך המות ועתה פרפר לבה
הטוב אחרי מענה לשונו החריפה, שאין לעמוד בפניו. ומה פלא, שאף
הפנינה התמימה הזאת, נלכדה הרשתו של האשמדאי זה. אבל עליו, ר'
סלומון קוה, מוטלת חובה קדושה לפקוח את עיני ה"כלי-זמר" הטיפש,
אשר אינו רואה עולם מחוץ לבאס העבה שלו.
ר' סלומון קוה ישב שעה ארוכה אצל טודל באס וגילה לפניו את כל
עברו של מנדלה שטיינפילץ, כאילו קרא בספר פתוח. לא לשווא
הייתה הפלונית שלו, שרה ביילה, בתו של הגביר "זלמן הרשע". ר'
קוה סיפר לו, שמנדל זה, שעכשיו מגלגל את העיניים לשמים, כמו נח
צדיק בדורו, נדד שנים רבות מכפר לכפר, אכל אצל איכרים גרמניים,
ואלה הרי ידועים מכשרותם, בפרט בנוגע לבשר חזיר שלהם. העיקר
הוא לא חרש, לא זרע, לא סחר, לא מכר ובכל זאת אכל לחם לא כשר,
זלל בלי בושה.
לשווא היו כל הדברים של ר' קוה. לשווא ביזבז את זמנו. ר' מנדל
שטיינפילץ לא הכחיש מאומה. טמנם הוא נדד למרחקים והיה גר אצל
גויים, הוא למד להתפלל מציפורי השמים ומהצרצרים שבשדות
הרחבים..והוא ר' טודל, האם מהתווים מנגן על הכלי שלו, או שמא
על מיתרי לבו מעביר הוא קשתנית שלו? אך יאמין לו ר' טודל, איש
לא יאהב כך את בתו כמוהו. ואם ירצה השם וקדיש יקום לו לר' מנדל
שטיינפילץ, מן השמים תאכל אשתו וחלב ציפורים תשתה, אף אם יצטרך
ר' מנדל לחטוב עצים ומים לשאת לביתו של ר' קוה ביום חורף.
אך לא היה צורך לחטוב עצים ומים לשאת לביתו של ר' קוה.
כשרונותיו של ר' מנדלה הזהירו, כמו כוכבי שמי קיץ גדולים. כדי
לא לפרוש מחותנו,, נכנס לתזמורתו של ר' טודל, והחל מנגן על
הבטנון. לא עברו ימים וכישרון דיבורו העשיר, מלא כמו רימון
גרעיני בדיחות והלצות, פירסם את תזמורתו של טודל באס, שנחטפה
בכלל עיירות היהודיות. אפילו לרוסיה ומעבר לגבולות גרמניה היו
מזמינים אותם עשירים, כשהשיאו את בניהם או בנותיהם, ולפעמים
סתם ככה, כדי לשמוע את מנדלה שטיינפילץ. וסיבות לא חסרו אצל
עשירים.
עתה החלה בחיי מנדלה תקופת הזוהר. סוף סוף יכול היה לגלות את
כשרונותיו במלואם. רחוק מטיפוס של בדחן או "מרשליק", חי היה
בלי כל דאגות, כי הפיץ סביבו חוסר דאגה.
הוא קיים את הבטחתו לר' טודל. הוא סיפק לה אוכל מן השמיים וחלב
ציפןרים. כמו מלך כשנכנס לעיר המארחת, פיזר מטבעות חכמה שלו.
אחרי כמה כוסיות ספיריט נקי או יין שזיפים, היה דולה מתוכו
אוצרות חכמה ומפזר ביד רחבה. הארחי פרחי הביישני עלה עתה בעיני
עצמו. הוא שתה הרבה והתיר את פיו. כולם אהבו אותו, כי הוא ידע
לשמח, אך כולם יראו מפניו, כי ר' מנדל ידע לחדור לתוך התאים
הנסתרים ביותר לשל חולשות בני אדם ולגלותם. אווי לעשיר, שניסה
בנוכחות מנדלה להתנפח, מה גדול ומה חשוב הוא - בזכות עושרו.
פעם הזדמנה תזמורתו לעיר ברודי לחתונת בתו של יעקב דיאמנד,
עשיר מופלג. בטנונו של ר' מנדלה הוציא דמעות מעיני נשים, ופיו
מטבעות זהב מכיסיהם המנופחים של הנוכחים. השמחה הגיעה לשיא.
זיעה ניגרה מפני המנגנים, אך מן ההכרח היה להמשיך, כי הגביר
ר' שמואל פולינט יצא למחול המצווה. הוא השליך כמה מטבעות לתוך
בטנונו של מנדלי וקרא:
"נגן, אבל במרץ! לר' שמואל פולינט יש עוד די כסף למלא את כל
בטנונך. רק נגן יפה. אנשי ברודי יודעים.."
ושוב החלה התזמורת ביתר מרץ לפרוט על המיתרים, וביתר מרץ היכה
המתופף בתוף הגדול, כשלפתע פרצה צעקה מפיו של מנדלה והפסיקה
הכל:
"גוולד! גוולד יהודים! גוולד!!"
הוא הביט סביבו, כמו מטורף ועיניו כאילו מנו את הנוכחים.
"מה קרה מנדלל?" התאספו כולם סביבו. איש לא חשב עוד על התזמורת
ולא על ר' שמואל פולינט, שריקודו נפסק באיבו.
"גוולד, רבותיי, גוולד! שכחתי את שלוש מאות זהובים בפונדק! ר'
דיאמנד, ענה לי מיד. האם כל העשירים נמצאים כאן, באולם?"
"ודאי, ר' מנדלה, ודאי, אין איש עשיר מברודי, שלא הוזמן
לחתונה. איש לא יסרב לר' דיאמנד, אך למה לך כסף כה רב, ר'
מנדלה? אם זקוק אתה להלוואה או גמילת חסדים, יש עוד בידי ר'
יעקב דיאמנד לתת."
"לי לא נחוץ, אבל ל ה ם אולי" צעק בבהלה ר' מנדלה. "שכחתי
לנעול את התיבה עם הכסף, אבל אם אתה אומר, שכולם נמצאים עכשיו
כאן, ודאי לא יקחו את הכסף שם.."
"אבל ר' מנדלה, מה זדה עלה על דעתך? הגם הזמנו כמאה שנוררים
גם מהעיירה הסמוכה, אבל גנבים..להזמין?"
"ודאי, ודאי, רק טיפש מזמין את המתחרה", ענה מנדל, אשר נרגע
בינתיים. "אם כך אספר לכם רבותי על קהילה אחת, לא על ברודי
חלילה, ועל הרבי שלה, לא ר' שמלקה, אינני חושב אפילו עליך. איך
זה תחשוד בי ? לא! הפעם נדד רבי אחד מצ'כיה דרך כל הארצות
ואסף תרומות לבניין מרחץ גדול בעיר הקודש ירושלים. הוא נדד
ונדד, ובכל מקום הייתה שקית כסף שלו יותר ויותר כבדה. הואיל
והיה עליו לעבור דרך יערות ומדבריות, החליט להיכנס לרבי
שמלקה, לא לרבי שמלקה זה, שיושב כאן ומכרסם שוק אווז. לא, לרבי
שמלקה אחר, ומסר לו בפיקדון את שקית הכסף שלו עד שישוב. ר'
שמלקה שיבח את מעשה חברו, אבל הוא סירב בכל תוקף לקבל את
הפיקדון. רק בתנאי אחד, אמר, אוכל לקבל את הפיקדון, אם תמסור
אותו בנוכחות עדים. תמה הרבי המלומד מצ'כיה, שאסף תרומות
לבניין מרחץ גדול בעיר ירושלים, אך הסכים מיד. אכן נקראו
האזרחים הזקנים והמכובדים ביותר של הקהילה, ובנוכחותם מנו את
הדוקאטים, את הזהובים, מטבעות ואבני-חן. ראו את האוצר וסגרו
אותו במזנון.
כעבור כמה שבועות בחזרו מנסיעתו, נעצר הרבי מצ'כיה אצל ר'
שמלקה, כדי לקבל ממנו בחזרה את פיקדונו.
"איזה פיקדון?", השתומם ר' שמלקה עטור זקן שיבה, "זה לא את ר'
שמלקה, לא, גם לר' שמלקה ההוא היה זקן שיבה, "איזה פיקדון?"
קרא, "לא ידוע לי שום דבר על פיקדון. לי מסרת? שמא אולי באיזו
קהילה אחרת? הזכר רק היטב!"
מלא כעס קרא הרבי מצ'כיה:
"למזלי הרב דרשת בעצמך, שבעת מסירת הפיקדון יהיו נוכחים עדים,
בעצמך ציווית לקרוא לזקני הקהילה ולכמה אזרחים מכובדים!"
"שפיר", אמר בשלווה ר' שמלקה, "הבה ונשמע מה יגידו העדים."
השמש מיהר לקרוא לאזרחי הקהילה המכובדים ביותר, וכאשר כולם
הופיעו, שאל אותם ר' שמלקה כמה שאלות הדבר הפיקדון, ש כ א י ל
ו הרבי מצ'כיה מסר לו. שמא הם יודעים משהו, או זוכרים
משהו..אך לא זקני הקהילה ולא מכובדי העיירה, לא יכלו בשום אופן
להיזכר על איזה פיקדון, שכאילו נמסר לר' שמלקה, והם כאילו הי ו
עדים בשעת מסירתו. הם אפילו לא זכרו, שאי-פעם ראו את האי/ הזה
ויתכן מאוד, שהוא מבלבל יוצרות ומחליף אותם עם נכבדי קהילה
אחרת. אחרי הכל אותה קפוטה ואותו זקן. הרבי מצ'כיה חש, שעוד
מעט יקבל שבץ לב. בעיני עגל גדולות ומבוהלות, הביט עליהם, מבלי
לזוז ממקומו, מבלי שיוכל לפתוח את פיו. ולאחר שהנאספים עזבו
את דירתו של ר' שמלקה, ניגש הרב עטור זקן שיבה אל המזנון, פתח
אותו והוציא את השקית עם האוצר, וכשחיוך רחף מרחף על שפתיו,
מסר אותה לרבי מצ'כיה, אשר נדהם עוד יותר.
"מאי האי, רבי? מאי קא משמע לן? למה קראת את מכובדי הקהילה
והרשית להם להשמיע שקרים כאלה?"
"הו, ידידי יקר, רציתי רק להראות לך עם א י ז ו קהילה יש לי
לחיות.,
אומרים על אותו הרבי, ששבת אחת עמד בשעת התפילה לפני ארון
הקודש ורצה להוציא ממנו את התורה. הוא ניסה לפתוח את הארון,
אך לשווא. הוא היה נעול והמפתח לא היה בבית-הכנסת. חושבים
אתם, שר' שמלקה נבהל ? חלילה. בשקט גמור הסתובב אל המתפללים
בבית הכנסת ואמר:
"רבותי! האם יש למישהו מפתח גנבי ם?"
"ח ח ח, מנדל, שכה תחיה, שמוכרח אתה לגלות לנו באיזו קהילה קרה
זאת!"
"הו רבותי!" עלה קולו של מנדלה שטיינפילץ על כל הצעקות, "לו
ידעתי באיזו קהילה קרה דבר זה, הייתי יותר שקט עכשיו. הרי
אמרתי לכם, ששכחתי לנעול בפונדק את התיבה עם הכסף."
,ר' מנדלה, אל תפחד, פה אצלנו כולנו הגונים וכולנו אוהבים
מעשים טובים."
"מה ענייני שמיטה לתשמישי מיטה, ר' דיאמנד?"
"פשוט, ר' מנדלה, אדם השואף למעשים טובים, אינו יכול להיות
באותו הזמן גנב."
"ככה אתה חושב, ר' דיאמנד, ואני אוכיח לך בדיוק את ההפך. דווקא
את ההפך הגמור. מעשה ביעקב דיאמנד אחד מקהילה אחרת, לגמרי
אחרת, שמצא בדרך ארנק עם 400 גולדנים. הוא הלך עם הארנק לרבי
ומסר לו אותו, שמא יבוא יהודי לרבי וישאל אותו שמא מישהו מצא
את ארנקו עם 400 גולדנים. יפה מאוד! ירבו כמוהו יהודים בדורו.
אך רק עזב יענקלה דיאמנד את ביתו של הרבי, אשר נדהם מיושרו של
יעקב דיאמנד, נוכח לפתע הרבי, ששעונו אינו אתו. רק ינקל דיאמנד
יכול היה לגנוב אותו, ינקל, אשר החזיר לו לפני כמה דקות 400
גולדנים שמצא."
החל ר' שמלקה רץ אחרי הגנב, תפס אותו, החזיר אותו לביתו, פישפש
בכיסיו ומצא מיד את השעון.
"ינקל", אמר רבי שמלקה טוב לבב, "אני באמת אינני יכול להבין
אותך. אתה מוצא 400 גולדנים ומחזיר אותם לי וגונב שעון, שלא
שווה 5 גולדנים. מי יבין אותך?"
ענה לו ינקל דיאמנד, הגנב:
"אגיד לך, רבי. להחזיר דבר שמוצאים זהו מ ע ש ה ט ו ב, אבל
לגנוב..רבי, הרי זאת
ע ב ו ד ה שלי!"
"ככה זה ר' דיאמנד היה עם ינקל דיאמנד ההגון מהקהילה, שאינני
זוכר את שמה. ועכשיו, אנא הרשה לי, שאחזור מהר לפונדק. אני
חושב, שדי צחקתם בעד כספכם, ואני בכל זאת אינני רוצה להישאר
כאן אחרון, ובינתיים ייגנבו את 5 הגולדנים שלי בפונדק. אלה,
ששמעו על שלוש מאות הזהובים שסיפרתי עליהם, שהשארתי אותם
בפונדק, ועכשיו יצאו להם מהאולם בשקט, מבלי לומר: "שלום
עליכם". ולך ר' פולינטי, הא לך גולדן אחד ונגן ב ע צ מ ך, כי
לי יש די כסף, שאוכל למלא את הכרס שלך. הבטנון שלי התחמם יותר
מדי ומהמנגנים, חברים שלי, זורמים פלגי זיעה. נו,
נגן אתה קצת, ר' פולינטי. אל תפחד, אני ממילא לא אשמע אותך.
שלום רבותי!"
קוראי וכותבי "הבמה החדשה" - סיפור זה מצאתי בתחתית הערמה
של סיפורים ואגדות. הוא ישן, כמו סבא או אבי סבא שלכם, הנייר
שעליו כתבתי בעיפרון כבר צהוב והאותיות קשה לפענח אותן. הוא
זקן, כמו מצבה בבית הקברות בפראג (פראהה!), שבו בגלל איסור
להרחיב אותו קברו איש על פני רעהו וכך גם הציבו את המצבות.
העולם של "שני קוני למל", "סטמפניו" ו"אשרי יתום אני" מזמן
נעלם, עוד לפני הופעתו של הרשע הגרמני. כמו הדינוזאורים, שאותם
מציגים/ הציגו ב"מוזיאון הארץ". יכולתי לטעון, שאם מציגים
אחרי מיליוני שנים דינוזאורים, מותר גם לי להציג את מנדלה
שטיינפילץ. אבל, כאמור, את גלגל הזמנים לא נחזיר.
לכן, ילידי הארץ, 'מצ'ואים' בדיסקוטקים, 'כוסיות'
ותחתוניות, בני "עדות המזרח", ספרדים טהורים (ס"ט), תימנים,
אתיופים וכו' וכו', מתחנן אני לפניכם: אם סיפור זה לא מעניין,
משעמם אתכם, הוציאו 'גלובוס' אדום ורשמו בבקשה ציון: 1 ואפילו
לאות מחאה: 0 ( לעומת הסיפורים הקודמים, שהואלתם לתרום להם את
הציון: 4). ואז אקח את ר' מנדלה ואסיע אותו ל"ירקוניה" (בית
קברות לגוש דן) . שם אחפור בסכין יפאנית בור 20 - 30 סנטימטר
ואקבור אותו לתמיד ואף אומר לו: "ר' מנדלה, בשם הקוראים, אני
נפרד ממך לתמיד. כאן מקומך, עד שהמשיח יבוא ויחייה אותך במסגרת
כללית של תחיית מתים, אך עד אז, נוחה בשלום ואל תיקח מקום
מהצעירים, שאוהבים תחתונים ורודים של הבנות. |