הסיפור:
"אתם רוצים עוד משהו?" שאלה המלצרית בנימוס, כמעט בחשש, שבוע
ראשון בעבודה ומספיקה תלונה אחת מלקוח אחד והיא מאבדת את
העבודה הזו. הרי קשה להשיג עבודה בבית קפה במרכז תל אביב. רגב
וחמי הסתכלו על המלצרית והנהנו לשלילה בראשם. המלצרית חייכה
והלכה לשולחן לידם. אחד מיושביו הניף את היד בסימן החשבון
המפורסם, סימן שהפך לחלק משפת הסימנים המודרנית של תל אביב,
ליתר דיוק, של העולם.
רגב הביט בזלזול בשולחן שאליו הוגש החשבון. מביט בהם מנסים
לחשב בשקט אם הייתה טעות בחשבון. מתחילים להוציא שווה בשווה כל
אחד מארנקו את הכסף, ואז מתלחששים ביניהם, מחשבים יחד את 12
האחוז שצריך להוסיף לטיפ. כיום הטיפ הפך לנטל שקיים כחלק
מהחשבון.
הזלזול של רגב לא ירד מפניו, וחמי ניסה להסיט את מבטו של רגב
מהשולחן השני, ושאל: "למה אתה מעוצבן?". "אם אני אראה עוד פלצן
סטייל שנקין, אני אהרוג אותו", אמר רגב. "מה יש לך נגדם? שיהנו
להם... עדיף תרבות כזאת מאשר התרבות האלימה של הכדורגל", השיב
לו חמי. "מה? ממש לא! עדיף שמישהו יוציא משהו שבא מעצמו. לא
יעשה משהו שלא קשור אליו, רק בגלל שזה מגניב", אמר רגב שעתה
נראה נרגז יותר. חמי שם לב לכך, אבל היה רגיל למזג החם של רגב.
רגב לקח נשימה עמוקה ושתה מכוס הקפה ההפוך שלו, שלמען האמת החל
להיות קר מאחר והקפה הפך כתמיד לשולי לאחר פרוץ הוויכוח
שהתנהל. "לא ממש הבנתי למה התכוונת. אני ואתה שותים בבתי קפה
כבר כמה שנים, ועכשיו פשוט עוד אנשים עושים כמונו, מה רע שבתי
קפה יהיו באפנה?" אמר חמי, ורגב השיב: "אל תיקח אותי ואותך
כדוגמא. אני ואתה יושבים בבתי קפה ומנהלים שיחות אינטליגנטיות
מאז ומעולם, אבל היום? היום כולם עושים את זה, ולא בגלל שפתאום
מעניין אותם כל דבר, לא בגלל שמהות העולם טבועה בהם, רק מכיוון
שזה באפנה. אנשים מפגרים מנסים להיראות חכמים בלבוש, בצורת
הישיבה, במקומות בהם הם מבלים, בשיחות. אבל תזכור, הם
מפגרים!". חמי צחקק: "אני לא כל כך מסכים איתך. לדעתי אנשים
חכמים פשוט נפתחו לתרבות שחיכתה להם מזמן."
בזמן שדיברו, נכנס זוג חדש לתוך בית הקפה. רגב עצר את תשובתו
והביט בהם, בחן את תנועותיהם, הסתכל לכיוון הדלפק כדי לראות את
תגובת המלצריות. בעל הבית התרוצץ מהמטבח לדלפק הקופה, בדק
שהכול בבית הקפה שלו מתנהל כשורה. נוכחותו הלחיצה יותר את
המלצריות והיה אפשר להבחין בכך. לפתע נשמע קול של מחבת חובט
ברצפת המטבח והמנהל מיהר לשם, פוחד שהרעש הוציא את לקוחותיו
מהרוגע בהם הם צריכים להיות שרויים, זאת בשביל שיחזרו לבית
הקפה שלו, אחד מרבים באזור. המלצריות ראו את הבוס הולך למטבח
ונרגעו מעט.
בינתיים הזוג שנכנס לבית הקפה התיישב בשולחן בו ישבו האנשים
הקודמים, אלה שביקשו חשבון בתחילת שיחתם של רגב וחמי. השולחן
עתה היה נקי, כאילו ברגע זה יצא מפס הייצור וסודר לראשונה.
כאילו היו הלקוחות הראשונים שיושבים בשולחן זה. מלח ופלפל
הונחו מסודרים במיכל מעוצב, לידם מתקן ובו סוכר לבן, סוכר חום
וסוכרזית. לידם מפיות. המאפרה לא הייתה על השולחן, אותה צריך
לבקש במיוחד, שיטה חדשה של בתי הקפה לגרום ללקוחות לא לקחת את
נושא העישון כמובן מאליו, ובכך להוריד את כמות המעשנים במקום.
המלצרית באה ונתנה את התפריט, הם כבר ידעו מה הם רוצים להזמין
ונושא התפריט היה שולי. ככל שעובר הזמן ישנם יותר ויותר לקוחות
מן הסוג הזה, שלא צריכים להביט בתפריט. אחרי הכול, אחרי כמה
עשרות ביקורים בבתי קפה שונים, כל אחד מחליט על משקה וקינוח
קבוע, בדיוק כמו שרוב האנשים שהולכים לבארים לא מבקשים תפריט
מכיוון שהם יודעים את סוג הבירה או המשקה אותו יבקשו.
רגב הסיט את ראשו מהזוג והמשיך בסוגיה שעלתה בינו לבין חמי:
"אתה לא מבין, התרבות המעצבנת הזו התחילה מאז שהגבר
המטרוסקסואל נכנס לאופנה. ואם נרחיק אחורה, התרבות הזאת התחילה
אצל ההומואים, שעזרו למטרוסקסואל לפרוץ...", חמי קטע אותו:
"רגע! מה הומואים קשורים לכל זה?". רגב סימן לחמי עם ידו
שימתין וייתן לו לסיים: "אני לא אומר שכל ההומואים, אבל עכשיו,
עם איך שמציגים אותם בטלוויזיה ועם ההתלהבות של הנשים
מההתנהגות הסטריאוטיפית של ההומו בטלוויזיה, חלק מהקטע של
'להיות הומו' הוא הדאגה לטיפוח עצמי. עם הכניסה שלהם לנורמה,
חלק מהקטע אצל הרבה גברים, בלי קשר לנטיות המיניות שלהם, היא
דאגה לטיפוח. לא הייתי מכליל את זה לנשיות, אבל חלק מהקטע זה
להיות עדין יותר, לשים לב להתנהגות, להיות מנומס, ללבוש בגדים
אלגנטיים. בגלל שהרבה אנשים דואגים לטיפוח שלהם רק בגלל
האפנתיות של העניין, אז הם מתנהגים בצורה סטריאוטיפית בגלל
הטיפוח העצמי שלהם, זה קורה בגלל שהטיפוח העצמי הוא לא חלק
מהאישיות שלהם אלא משהו שהם מנסים לעשות ברדיפה אחרי 'האפנה
האחרונה'. בקיצור, כל יציאה של הגברים המטרוסקסואלים מהבית,
הופכת להיות כמו יציאה למועדון". חמי לא הסכים איתו ואמר
שלדעתו אין קשר בין המטרוסקסואל להומואים, הוא אמר שכמו
שההתנהגות של האישה הפכה לכוחנית יותר, הגבר הפך לרך יותר. זה
צמצום פערים בין המינים, שינוי של העידן הפוסטמודרניסטי. רגב
אמנם נתן לחמי לומר את דעתו אך לא הקשיב לו ופשוט חיכה לתורו
לדבר, כשסיים חמי את דבריו המשיך רגב בהרצאתו: "עכשיו, אחרי
שהסטרייטים התחילו עם המטרוסקסואליות, כחלק מהסטייל של האישיות
שהם בנו עם כל הקטע של האסתטיות, האלגנטיות והמנומסות. מקום
הבילוי המתאים לאפיון כזה אלה בתי הקפה. ראית פעם מישהו שבא
בבגדים אלגנטיים ומתנהג בצורה סנובית בפיצוציה, מזמין קילו
גרעינים? ראית פעם מישהו שיושב במסעדה מזרחית עם צעיף ומשקפי
שמש כאלה, שנותנות לך מראה של זבוב? מישהו שמנגב באלגנטיות את
החומוס בסיבוב? אני לא ראיתי. למה? בגלל שאפיון כזה של בנאדם
מתאים למי שישב בבית קפה, יזמין אספרסו ויצחקק, לא בפה פתוח
מדי. שידבר, אבל לא חזק מדי כי זה לא מנומס. אתה מבין? בגלל
שצורת הלבוש הזאת הפכה לאופנתית, קמו מקומות ישיבה שיתאימו
לצורת הישיבה". חמי היה קשוב, היה משהו בדבריו. חמי חשב על
תגובתו ואמר: "השאלה היא מה בא קודם - הביצה או התרנגולת?
כלומר, בתי הקפה שנכנסו לאופנה ואז הכניסו אופנת לבוש? או
אופנת לבוש שגרמה להתרבות ופופולריות של בתי הקפה? וחוץ מזה,
מה הקשר של כל זה לעניין של הדיבורים העמוקים לאנשים המפגרים?
נראה לי שסטית מתחילת הוויכוח שלנו". רגב קפץ: "אהה! נכון,
שכחתי את הדיבורים החכמים לאנשים המפגרים. תראה, אותם אנשים
שלפני חצי שנה היו אוכלים סמבוסק באיזה דוכן, עכשיו הכניסו
לעצמם תדמית של איש מנומס ואינטליגנט שיושב בבתי קפה, והסיום
של התדמית הזאת בא בשיחות. כחלק מכל תבנית האישיות שנכנסה
לאופנה, גם צורת הדיבור ונושאי הדיבור נכנסו אל תוך כל הקונספט
הזה של הגבר המנומס והאסתטי. אין לך יותר צורת דיבור של תרבות
ה'עמך', של אלה שיושבים בשכונת התקווה עם גופיית 'אבא מכה',
צועקים אחד על השני בגלל משחק שש-בש. אנשים שהיו כאלה התחילו
ללכת עם הצעיפים והמשקפיים המעוצבות, התחילו ללכת עם המותגים
האלגנטיים, התחילו ללכת לבתי קפה בגלל האופנה הזאת, והתחילו
לדבר פתאום על מהות העולם ועל דברים שכל כך לא מתאימים לאישיות
שלהם, כל זה רק בגלל הסטייל, בגלל התבנית שנכללת בכל האופנה
הזאת. ואני לא אומר שאין יותר אנשים בשכונת התקווה, שאין יותר
שש-בש. כל זה היה ותמיד יהיה, אבל זה מצטמצם, בגלל התרבות
הפופולרית שלנו. הרבה אנשים עברו ללבוש החדש, עברו לבתי קפה
ואז התחילו להיות מנומסים יותר, לדבר חלש יותר. המקום והאופנה
שינו את ההתנהגות של האנשים כשמבפנים האנשים נשארו אותם
אנשים". חמי העיר: "אינטליגנטים", ורגב המשיך: "לא! הם לא
אינטליגנטים. כאילו, כן, הלבוש ונושאי הדיבור כאלה, אבל מה
שקרה זה שאנשים מפגרים עד לפני שנתיים, נראים לך פתאום כמו
הפלצנים משכונות היוקרה, כשהם לא! הם סתם פלצנים שהולכים אחרי
האופנה האחרונה. זאת הבעיה שלי עם שינקין, כולם פה מנסים להיות
בורגנים עוד לפני שהם יכלו בכלל להתברגן. מנסים להיות חכמים
עוד לפני שהם הספיקו ללמוד. מנסים לדבר בשפה גבוהה כשלא עבר
מספיק זמן מאז שהם למדו להגיד 'אבא'. אתה מבין? במקום לחפש את
עצמם, הם רודפים אחרי אופנות בניסיון לקצר את תהליך ההתבגרות
המאוחר, אלה אנשים חסרי עמוד שדרה!". נאומים כאלה של רגב תמיד
השתיקו את חמי, אבל הפעם לחמי היה מה להגיד: "ומה איתי ואיתך?
אנחנו לא יושבים בבית קפה? אנחנו לא נמצאים באלנבי? זה ליד
שינקין ממש. אני בטוח שיש בבית הקפה הזה לפחות מישהו אחד
שינקינאי, אני לא לובש עכשיו צעיף? לך אין משקפיים
סטייליסטיות? אנחנו חלק מהתרבות הזאת". רגב לא נכנע לחמי: "אני
ואתה תמיד ישבנו בבתי קפה, גם כשבתי הקפה היו יותר 'עמך', גם
כשלא היה כמעט איפה לשבת. אנחנו לא שינינו את עצמנו בגלל
האופנה, אנחנו הקדמנו אותה, אין לי בעיה עם מי שתמיד היה יושב
כאן, הבעיה שלי היא שרוב האנשים שיושבים כאן. נמצאים כאן כי זה
אופנתי. בתי הקפה היום כמעט נראים אותו הדבר, אותו עיצוב, רק
בצבעים וחיתוכים אחרונים שונים. זה הפך להיות מסחור של משהו
שהיה ישן וטוב. עכשיו הוא חדש, המוני, קריר ומגעיל. כמו כל דבר
טוב שמתגלה לאנשים שלא מתאים להם להיות חלק ממנו ונכנסים אליו
בכוח".
חמי הבין שאין טעם להמשיך בשיחה, גם ככה הוא ממהר לדירתו,
לראות את התוכנית האהובה עליו בטלוויזיה. חמי קרא למלצרית,
ביקש ממנה חשבון ובינתיים שאל: "אז מה היית רוצה שישתנה? שבתי
קפה יחזרו לתקופת פשיטות הרגל?", ורגב השיב: "לא, ממש לא, אבל
שאנשים ישבו בבתי קפה ויהיו עצמם, לא כי מגניב לשבת בבית קפה,
שלא יפחדו לצחוק בקול רם, שהמלצרית לא תחטוף התקף לב מכל תנועה
של הלקוח. בכלל, שמלצריות לא יהיו לחוצות מכל טעות אפשרית
שלהן, כמו שללקוח מותר לצחוק בפה פתוח, למלצרית מותר ללעוס
מסטיק בזמן שהיא לוקחת הזמנה. לא, בעצם הגזמתי, אבל היא לא
צריכה להיות רובוט או משהו כזה, שתרגיש כמו בבית, שהיא המארחת
ואנחנו האורחים". חמי חייך: "כן, באמת היה יכול להיות יותר
נחמד אם זה היה ככה". רגב הוציא את הארנק וחמי סימן לו שיכניס
אותו, הפעם זה על חשבונו. לאחר דקה חזרה המלצרית עם החשבון,
מגש ושתי כוסות תה קטנות שתמיד נותנים בבית הקפה הזה על חשבון
הבית. כשהגיעה לשולחנם, לא שמה לב לתיק שהיה על הרצפה של הזוג
מהשולחן לידם. המלצרית איבדה את שיווי המשקל והתה נשפך על
חולצתו של חמי. למזלה הרעש לא היה חזק מדי והבוס לא שם לב
למתרחש. המלצריות האחרות שמו לב ובאו מהר לעזרתה. הן ניקו את
הלכלוך, אם כי השאירו לה את נושא ההתנצלויות. היא מיהרה ואמרה
כמה היא מצטערת, אפשר היה לחשוב שעוד רגע תפרוץ בבכי. אף פעם
היא לא יכולה לדעת על איזה לקוחות נפלה, תמיד יש את אלה
שיתחילו לצעוק, הלקוחות הביקורתיים שיבקשו פיצוי. הפחד הגדול
שלה זה לאבד כך את מקום עבודתה. רגב וחמי ישר ניסו להרגיע
אותה, שכלום לא קרה. היא כמובן ראתה בהערותיהם סוג של נימוס
והמשיכה בהתנצלותה, שמעל לכך שנבעה מנימוס, נבעה מפחד של כל
מלצרית במצב כזה. לאחר שתי דקות של התנצלויות והרגעות משני
הצדדים, הלכה המלצרית לדלפק. האדרנלין מאותו מקרה עדיין היה
בגופה והיא נשענה על הדלפק כשמלצרית אחרת מנסה להרגיעה. חמי שם
את החשבון ורגב אמר שהוא לפחות ישלם על הטיפ. רגב הוציא סכום
השווה לסכום החשבון וקרא לחמי לקום. "אבל היא שפכה את התה",
אמר חמי ורגב השיב: "נכון, הדבר הכי ביתי והכי פחות פלצני שיכל
לקרות". חמי חייך ואמר: "עם כל הדיונים האלה, איכשהו בסופו של
דבר יצאת מטומטם". רגב השיב בחיוך, ואמר: "תודה".
