מתוך: הסדרה אגדות על אברהם אבן עזרא


שיכור מהצלחתו המסחררת בבולוניה והעיקר מ'כיסו' הריק תמיד ועתה
מלא  מטבעות זהב וכסף, הצמוד קרוב ללבו, פנה אבן עזרא לרומא.
הדבר הראשון, שהוא החליט לעשות היה להפקיד  את הסכום הנכבד
באחד הבנקים, השייכים ליהודי, על מנת  שיעביר אותו לטולדו,
לזכותה של הגברת פרלה בן עזרא, רעייתו האהובה. גאווה מילאה את
חזהו. זאת הפעם הראשונה, שהנווד במשך שנים רבות וחסר הכל,
מסוגל היה לתמוך באשת והתינוק הקטן, בכסף שקיבל   תמורת
התחלקותו  באוצרו הטמון בראשו עם תלמידיו, בני  הורים עשירים,
שלא עמדו על המקח לגבי שכר הלימוד ורק רצו, שגם בניהם, שלא היו
כה כשרוניים , יצליחו במבחניהם באוניברסיטה העתיקה, ששמה הלך
לפניה.
אחרי שיתפטר מהכסף, חשב למצוא את הפרנס העשיר של רומא, שהציע
לו לחבר "ספר דקדוק לשפה העברית", לאחר שיהודי רומא ואפילו
הדוקטור, ששימש רב הקהילה התקשו בהבנת הכתוב בספרי הקודש.
מה נדהם, כשהפקיד בן בריתו, שנוהג היה לקבל את פני הלקוחות
ב"שלום עליכם" רחב, שאל אותו בקול ענייני על  הפרטים של האישה,
שעליה לקבל את הסכום, כתובת מדויקת, האם יש לה חשבון בבנק
בטולדו, מי המפקיד וכדו'. השם אברהם אבן עזרא לא הרשים אותו
וברור היה  שהוא אינו יודע, מיהו.
"אני מקווה, שהיא תוכל להוציא את הכסף עוד לפני פסח ולא בחל
המועד", הפסיק אבן עזרא את שאלותיו בנימה מבודחת.
הפקיד הביט עליו, כאילו הלקוח בא מעולם אחר, אך נאמן לתפקידו
וסיסמת הבנק: "הלקוח תמיד צודק" -לא הגיב  והתמסר לכתיבת הקבלה
ופירוט הסכום. התנהגות זאת הייתה בהחלט מוזרה, אך מי כמו אבן
עזרא, שראה אלפי פנים, הבין את אופיו ומצב רוחו של הפקיד,
הנאלץ לא להגיב לפטפוטי הלקוח.
קבלת הפנים הקרירה של פקיד הבנק הייתה כאין וכאפס לעומת קבלת
הפנים של פרנס הקהילה, אחרי שמזכירו החליט לאפשר לו להיפגש
אתו. פניו של הפרנס, שהזמין אותו לרומא, במקום להתמלא בחיוך
רחב  ולבבי לקראת ביקורו של אורח כה חשוב, היו קודרים ותוך
נימוס כה אופייני לו והגובל ביאוש, ניסה להסביר לאורחו  הנכבד,
שזה לא זמן עתה  לחבר  ספרי דקדוק ושפשוט מוחו עתה עסוק
בעניינים רחוקים מהוצאת ספר, שאמנם יעזור רבות לקהילתו, אבל
עתה..
"מה בעצם קרה?" התפרץ אבן עזרא, "האם פרצה מלחמה ואני לא
ידעתי? או שמא הגברים  ברומא התחלפו בנשים ודואגים  להכנת
סעודה טעימה לליל סדר?"
"אדוני מתלוצץ, כי זה לא נוגע לאדוני ובכל רגע  יכול אדוני
לעזוב את העיר ולעבור לעיר אחרת, אך אנו יהודי רומא, שקשורים
בכל מיני  צורות עם העיר יותר מאלף שנים, נאלצים תמורת הקשר
הזה לשלם מס אכזרי ומכאיב."
"האם העלו את המסים או המציאו איזה מס נוסף, מיוחד, שקשה לכם
לעמוד בו?"
"אפשר לקרוא לזה מס, אבל הפעם לא מדובר במס כספי, אלא בקורבן
אנושי,
שיהודי רומא בעצמם צריכים להגיש אותו לאספסוף הנוצרי."
"קורבן אנושי?" נדהם אבן עזרא, "האם עלי להבין שבתקופה שלנו,
בה ההשכלה פורחת והמוסדות התרבותיים שלנו  מפורסמים בכל העולם,
קיים עדיין  המנהג הברברי להקריב בני אדם?"
"אמנם הוא קיים והוא הפך כבר למסורת, שהאספסוף הרומאי בעידוד
הכנסייה מקפיד עליו."
"ואין אפשרות להמיר את קורבן הדמים ב'דמים', כלומר בסכום כסף
נכבד, כפי שלא פעם נהגנו?"
"ניסיתי כמה פעמים להמיר את המנהג  בסכום כסף נכבד. דנתי עם
ראשי הכנסייה, עם יושב ראש של השכונות, עם מנהיגי מפלגת העם
-הכל לשווא! חגיגת סן  ג'אקובה הפכה למסורת  ומסורת אין
לבטל!"
"ומהי מסורת זאת ומתי התחילה? מעניין, שעברתי כמעט את כל ערי
איטליה ואף פעם לא שמעתי על מנהג הקרבת יהודים ."
"אכן, זהו מנהג מקומי ובאמת קשור ב'יהודי' ואם לדייק ביהודי
לשעבר."
" האם יכול אדוני  להרחיב לי את היריעה ולפרט יותר?"
"האם אינך מבין אדוני, שקשה לי  לספר. זהו סיפור ארוך ועכשיו
מוחי רק טרוד, איך למצוא פתרון כלשהו לביטול הגזירה, שעלולה
לפגוע בי אישית. כבר הסברתי לאדוני, שזה לא נוגע לו ואיש לא
יפגע בי, אז שמא נניח לעניין הדקדוק לזמנים אחרים.."
"אדוני, אני משתתף בצערך, אך אני מבטיח לאדוני, שדבר זה נוגע
לי במידה שווה כמו לכל יהודי רומא. אם תסביר לי את כל הפרטים,
שמא אוכל לעזור לכם ואולי אפילו לבטל את הגזירה."
" אי שכבר לא יוכל עוד לעזור לנו. ניסיתי הכל ועכשיו עלינו
לקבל עלינו תוך אהבת השם את גורלנו המר,.
"אף אני אוהב  את השם, אך אני מבטיח לך, שאני מסוגל  להציל את
יהודי רומא. רק לפני זמן קצר התגברתי על  'טליסמא', שאיימה על
יהודי בולוניה ורק תבטח בי ובשמו של הקדוש ברוך הוא. אך לשם
זאת אני זקוק לפרטים."
"ניחא. איך אומרים? הטובע נתפס גם בקש! הכל התחיל בזאת,
כשמצפון אפריקה או שמא מאתיופיה הגיע לרומא יהודי בשם יעקב בן
שאול. הוא חיפש לו עיסוק, עד שגילה  שברומא הגדולה אין פונדק,
כמו בכל ערי העולם. בצפון אפריקה, בה שולטים המוסלמים ושתיית
יין אסורה, לא חלם אפילו לפתוח מקום, בו מוכרים יין, אך כאן
באיטליה, שמע, שהאיטלקים כבר בבוקר, במקום לשתות קפה שחור וחם,
שותים יין ואין ארוחה מבלי שבקבוק יין מוגש לאוכל. זה מצא חן
בעיניו.
הוא ניגש לפקיד הממונה על עסקים וביקש רשות לפתוח פונדק, שהוא
גם מעין בית מרזח. שאל אותו הפקיד:" מה שמך?" ענה: "יעקב בן
שאול". שאל הפקיד: "מה שם המשפחה?" ושוב ענה לו: "יעקב בן
שאול, בן אברהם, בן יצחק". נמאס לפקיד להסביר ללקוח, ששם אביו
אינו שם המשפחה והוא החליט על דעת עצמו להעניק לו שם משפחה.
הוא התבונן בפניו השחורים, יותר  מאנשי נאפולי ועיניו השחורות
, כמו סיציליאני גזעי ורשם  בלי היסוס בספרו ובתעודה: "ג'אקובה
קורווינו", כלומר יעקב שחור, כמו עורב.
פתח ג'אקובה קורווינו בית מרזח, מלא כל מיני חביות ולא עבר זמן
רב והמקום הפך לאכסניה  של סטודנטים, שמיד עם הופעתם  שינו את
שמו ל"ג'אקובה קון וינו", כלומר "יעקב עם יין". אחד הסטודנטים
הכשרוניים צייר על  כל הקיר בכניסה את ג'אקובה בצורת בכחוס,
הוא אל היין, היושב על  חבית יין וידו המושטת מזמינה להיכנס.
ראה ג'אקובה שבית המרזח שלו מצא חן בעיני הסטודנטים, הכניס
חידוש, כדי למשוך עוד יותר שותים. מדי יום ראשון, יום חופשי
מהלימודים, הגיש לכל הבא את הכוס הראשונה חינם, בלי כסף. ידע
ג'אקובה, שסטודנטים לא יסתפקו בכוס אחת והוא צדק. וכאשר היין
עלה סוף סוף לראש,  היו הסטודנטים יוצאים תוך צהלה לכנסייה
וכאשר נתקלו במטיף, שבהתאם למסורת של מטיפי מוסר, יצא חוצץ נגד
המסורים למשקה השטני, היו מקניטים אותו בשאלות מחוצפות,
שהוגשו בקול רם והפכו את הטפתו לחוכא ואטלולא. הגישו הממונים
תלונה לממונה על הכנסיות והוא פנה  בהוראה למסדר הדומיניקאנים
("כלבי האדון"), שישימו קץ לתופעה המבישה הזאת או שיהיה נאלץ
לפנות לראש העירייה, שיסגור את  מקום  השחתה.
אי לכך לדומיניקאנים היו רעיונות שונים, איך להתגבר על היהודי
הארור, המרעיל  נשמות טהורות של הסטודנטים, עתיד האומה. אף
במנזר שלהם לא נמנעו   הנזירים משתיית יין (ברור שבמידה
מסוימת), שהפיקו מהכרמים שלהם שעיבדו בעצמם, אך בין  הנהנים
מהשתייה או המברכים על  היין "דמו של אדון הצלוב"  נמצאה כבשה
שחורה בצורת שתיין מכור, שכינויו היה  'בוורונה' (שתיין). לא
פעם  רצו הנזירים להוציא אותו מהמנזר, כי הוא מסוגל היה  לפטפט
בשעת שתיקה מוחלטת והרהורים קדושים ואף בשעת תפילה להוציא
צלילם מוזרים,  שהצחיקו את האחים המתפללים בכוונה מיוחדת. הפעם
צץ בראשו של ראש המנזר רעיון 'גאוני'. הוא פנה לבוורונה  ומסר
לו:
"בוורונה, צר לי מאוד להודיעך, שמישהו מסר  לכבוד הבישוף על
התנהגותך, והוא ציווה מיד לטהר את המנזר, כלומר להשליך אותך
בלי רחמים לרחוב. מובן, שהתערבתי לטובתך ואז הבישוף התרכך
וקבע:
"הוציאו אותו לחופשה ואם יצליח להציל את  נשמתו של  יהודי זה,
ג'אקובה קון וינו מאש הגיהנום המחכה לו והוא יסכים שנטפטף על
ראשו החוטא כמה טיפות מהמים הקדושים, נרשה לו לשוב  למנזר, אך
אם היהודי יעמוד במריו, אלחץ על ראש המשטרה, שיסגור את  העסק
המזוהם  ואילו השיכור  הזה יוכל לחזר על פתחים ולישון על
הספסלים בגני רומא.
הבין בוורונה, שעתה בא קץ לימים הטובים של זלילה ושתייה והבטיח
למלא את דרישת הבישוף. יש לציין, שבטרם הפך לשתיין, היה איש
אינטליגנטי ומשכיל ואף הצטיין בידיעת ספרי הקודש שלנו. התחפש
בוורונה לסטודנט, שהושלך מאוניברסיטה וכיוון את צעדיו לבית
המרזח. עודו מחסל את כוסותיו הראשונות, שג'אקובה קון וינו מילא
לו, 'גילה' לו על כל צרותיו ושהוא בעצם חסר בית. מיד הציע לו
ג'אקובה לגור בבית המרזח שלו ולאחר שנוכח, שבוורונה מתמצא
ביינות, הציע לו להיות עוזרו ומגיש יין. בוורונה הקסים את
ג'אקובה בידיעת כתבי הקודש וג'אקובה לא פעם חשד, שבוורונה הוא
בעצם יהודי, אלא מסיבות לו ידועות מסתיר את יהדותו.
משיחות על התנ"ך  הגיע לתקופת התלמוד, שלטון הרומאים ובוורונה
הדהים את ג'אקובה בסיפורו על  "עשרת הרוגי המלכות", גדולי
התורה, שקידשו את השם ומתו מיתות משונות, אך לא ויתרו מאמונתם,
שלימדו את תלמידיהם. כשסיים את הסיפור, העיר בוורונה דרך אגב:
"בעצם היו אחד עשר  ולא עשרה הרוגי המלכות.."
"לא שמעתי על  האחד עשר", תמה ג'אקובה.
"השמעת על רבי ישועה, שהועלה על ידי הרומאים על הצלב, כי לא
ויתר ממה שחשב לנכון?"
"ישועה? אתה מתכוון  לג'סו הצלוב? אבל הוא היה נוצרי ולא
יהודי!"
"זאת הטעות שלך. ג'סו מעולם לא היה נוצרי. הוא נקרא ככה, כי כל
משפחתו התגוררה בנצרת ואביו היה שם נגר ידוע, אבל הוא כל חייו
היה יהודי, כמוך. עד היום  מראים  לתיירים המבקרים בנצרת את
בית הכנסת, שבו הוא התפלל ואפילו את הספסל, שעליו ישב."
"אז, אם הוא היה יהודי, אז למה הוציאו אותו להורג?"
" בגלל זה, שהוא מתוך אדיקותו, רצה. שסביבת בית המקדש תהיה
טהורה ונקייה מכל  טןמאה!"
"לא מבין."
"תתאר לעצמך, שאתה תיקח  כד גדול עם יין ותעמוד ברחבה לפני
כנסיית "סן פטרוס"  ותציע בקול רם להולכים לכנסייה  לקנות כוס
אחת של יין. האם היו נותנים לך?"
"היו הורגים אותי, לפני שהשוטרים היו אוסרים אותי!
"ותתאר לך רחבה  מלאה  שולחנות, סוכות, אוהלים ובהם  חלפנים,
הקונים מטבעות זהב וכסף מכל מיני הארצות, מוכרי מים מקודשים,
כל מיני מזכרות ואף אופי פיתות, שהציעו בקולי קולות את סחורתם.
הוא הטיף להם מוסר, הסביר ודרש, שיעברו למקום  אחר וכאשר לעגו
לו, לא הרג אותם, אלא נטל מקל כבד ופשוט גירש אותם. ברור, שכל
אלה שהוא גירש אותם ממקום פרנסתם  בטוח, לאחר  שלמקדש הגיעו לא
רק יהודים , אלא גם צליינים ממדינות שונות, כדי להקריב קורבן
לאלוהי ישראל, נשבעו לו נקמה. אם לא די בכך, בדרשות חריפות נגד
עשירים, שלעולם בגלל ניצול העם העובד, לא יפתחו לפניהם שערי
השמיים ודברי שבח לעניים, המסתפקים בפת לחם. עתה ברור היה שהוא
הנו אחד הקומוניסטים, שחיו באותו הזמן במדבר יהודה, הרחק
מהבירה. אלא שהמטיף הזה רצה בכוח להכניס לארץ שלטון, שהיה
מנוגד גם למשטר הרומאי. אחד מאויבי הקומוניזם התחפש לאחד
מתלמידיו, שהחניף לו ולאחר שהלשין עליו שהוא מורד במלכות, על
מנת שהרומאים ידעו מיהו האיש, נשק על מצחו של המורד. כתוצאה
מכך הוקע המסכן על הצלב ועוד לפני מותו התפלל לקדוש ברוך הוא:
סלח להם  אדוני, כי הם אינם יודעים מה הם עושים"
"מסכן", העיר ג'אקובה, "הוא באמת היה צדיק וצדקת, שצריך  היה
להכניס אותו לרשימת הרוגי המלכות."
"הנה אתה רואה, שאתה  מסכים אתי."
"מה שנכון, נכון. אבל למה אם כן כולם אומרים עליו, שהוא
נוצרי?"
"מה זה נוצרי? הוא היה איש נצרת, עיר בארץ הקדושה, עבד שם,
התפלל שם, אז קראו לו 'נוצרי'. האם לא קוראים ליהודים, שבאו
מאשכנז והם ספרדים במאה אחוז, גם אחרי מאה שנים  'אשכנזי' או
על שם העיר, שממנה בא?"
"אמנם נכון"
מאז התקרב ג'אקובה לחברו המשכיל, אשר  לא רק שעניין אותו
בסיפוריו, אלא  עזר לו  בכל שצריך היה לסדר את החביות הכבדות,
שהביא  והיה זריז ומהיר בהגשת כוסות יין ללקוחות. עוד מעט נדמה
היה לו, שהוא לא היה מסוגל לנהל את בית המרזח בלי עזרתו של
בוורונה. דבר זה הוכח, כשהסטודנטים הנלהבים פקדו את בית המרזח
לא רק בימי א', אלא גם  בשבתות. הוא לא יכול היה לסגור את העסק
שלו, כמו יהודים אחרים. ברגעים כאלה הציל אותו בוורונה:  
"אל תדאג, אני אוכל להסתדר בלעדיך. אתה תתרחק בימים אלה מהעסק
ואל תרגיז את היהודים המעטים, הבאים לכאן ועוקבים אחריך בשבע
עיניים. עלי הם יכולים להביט במאה עיניים. כולם יודעים מי אני
ואני לא מסתיר את דתי."
אך הנה באו ימים ובוורונה  "הרגיש את עצמו לא טוב"  ודווקא
בימי שבת. הוא שכב על מיטתו ונאנח בקול מעורר רחמים ואז החליט
ג'אקובה, שאין ברירה. אסור לסגור את העסק, כשלקוחות באים
בהמוניהם והוא החליט החלטה גורלית. הוא התחיל לעבוד בשבתות, אף
כאשר בוורונה הרגיש את עצמו טוב.
עתה ניגש בוורונה לשלב הבא. באחד הימים פנה אל ג'אקובה:
"שמע ג'אקובה. צר לי לגלות לך סוד. יש בין סטודנטים מבוגר אחד,
שבא לכאן כדי ללמוד את המקצוע מאתנו, כי הוא  בעצמו רוצה לפתוח
בית מרזח שלו והוא מסית את הבאים:" למה  עלינו לבזבז את הכסף
אצל יהודי, שבז לדתנו, משכר אותנו בימי א' ומסבסך אותנו עם
הכנסייה ? עוד מעט אפתח עסק  משלי וכבר הגשתי בקשה למשרד ואז
מקווה אני, שאתם תעדיפו בית מרזח של נוצרי כשר על יהודי
שחור."
"ומה הם ענו לו? האם הם לא מרוצים מעבודתנו?"
"הם ענו לו: נחשוב על זה. מי חכם וידע, מה יחליטו. כששמעתי זאת
צץ בי רעיון, איך נתפטר מהיריב. ברור, שאינני רוצה  להכריח
אותך ואפילו להשפיע עליך, לאחר שאתה ידידי בנפש, אך נאמר,
שנסדר הכל כלפי חוץ. על כאילו, כדי שהסטודנטים יאמינו  שכל זה
באמת."
"על מה אתה מדבר? אינני מבין אותך.,
"פשוט נערוך הצגה פיקטיווית, כאילו, כאילו אתה  מתנצר ואז
נסתום לו את הפה ונכריז:" בית מרזח זה מנוהל על ידי שני נוצרים
כשרים".
"אתה הרי יודע, שלעולם לא אמיר את דתי!"
"חלילה לך! מי דורש ממך, שתמיר את דתך? הרי אמרתי לך, שנעשה זה
כאילו. האם  שחקן המשחק  שודד או חלילה רוצח, נאשם על ידי קהל
הצופים, שהוא באמת שודד או רוצח? יש לי חבר טוב, שהוא מומחה
בדיבור לאטיני. תמורת כמה בקבוקי יין, אבקש ממנו, שיתחפש לכומר
וכך מלובש ילך לכנסייה שלא כל כך ידועה ורחוקה מהרובע היהודי.
ניגש לשם  ואז הוא יערוך למעני את הטכס 'כאילו', ימלמל מלים
לאטיניות ויטפטף על ראשך כמה טיפות מים. זה הכל. אם תרצה, הוא
יוכל למהול את המים בקצת יין משלך, כדי להמתיק לך את הטכס. כל
מה שתצטרך לעשות, הרי להגיד רק מילה אחת: 'קרדו! (אני מאמין!),
כשאני  שאעמוד על ידך, כאילו אני עד, אתן לך דחיפה בגב, כדי
שתדע מתי להגיד את המילה וזה הכל."
כל זה נראה קל ופשוט ולא מחייב וג'אקובה הסכים. וכשנגמר הטכס
הכריז עליו הכומר האמיתי:"  בשם האב והבן והרוח הקדושה , הרי י
מכריז עליך כנוצרי, כמו כל אחינו הנוצרים!" באותו הרגע נשמעו
בכנסייה מחיאות כפיים סוערות וקריאות גיל רבות. רק עתה  ראה
ג'אקובה, שבכנסייה  "הלא ידועה כל כך" ישבו עשרות מתפללים
אדוקים, שתוך  שתיקה, שציוו עליהם, השתתפו בטכס טבילה של
היהודי לשעבר ג'אקובה  קורווינו.
הם שבו מיד לביתם, לבית המרזח ולרגל הגשמת הרעיון המוצלח של
בוורונה, החליטו לסיים את הטכס בשתייה כדת.
עודם מרוקנים כוסות עם היין המשובח ביותר, פנה בוורונה
לג'אקובה:
"עתה כשאתה בעיני כולם נוצרי כשר, נחיה כאן יחד לנצח נצחים,
כמו שני שותפים לכל, שווה בשווה. לא עוד בעל העסק ופועל המזיע
בימים ובערבים ואף בימי  חג תמורת כמה כוסות יין. הרי זוכר את
ה מה סיפרתי לך על דרשת אדוננו על ניצול עמלים עניים על ידי
בעלי עסק? לא, מעתה החלטתי, לא יהיה עוד מנצל
ומנוצל ושנינו  שווה בשווה, כמו שותפים אמיתיים  נעמול לפיתוח
העסק."
" מה פתאום שווים בשווים, שותפות?" קרא בתדהמה ג'אקובה
קורווינו." אין לך צורך  לשמוע מה דעתי על הרעיון המטופש הזה?
מה פירוש שווה בשווה? האם הכנסת לעסק זה אפילו אגורה אחת?
הידעת, כמה עמלתי במשך שנים, כדי לחסוך את הכסף לפתיחת העסק?
ומה אתה הכנסת, שאתה רוצה להיות שותף שלי, שווה בשווה?" הרים
את קולו ג'אקובה.
"מה הכנסתי?" הרים אף בוורונה את קולו, "הכנסתי לכאן את כל
מרצי, את עבודתי, בשבתות ובכל יום, פרסמתי את שמך, קיבצתי
סטודנטים, בידרתי אותם!"
" הסטודנטים באו לכאן בטרם באת. לא היה צריך לפרסם את שמי. הם
בעצמם פרסמו אותי. הבט על  הקיר שעל יד הכניסה, האם אותך
ציירו, היושב על חבית יין? ולא צריך היה לבדר אותם ולפזר
בדיחות טיפשיות. אין בדרנים יותר טובים מסטודנטים."
"אז אני רואה, שאתה פשוט רוצה לנשל אותי  מהעסק!"
"לנשל? על איזה עסק אתה מדבר. זהו עסק שלי, היה ויהיה ואם זה
לא מוצא חן בעיניך, יכול אתה לעבור לזה, שרצה לפתוח בית מרזח
שלו."
"אלה  היו סתם דיבורים, אך כאן מדובר בעסק משגשג, שעזרתי לך
לפתח."
"אתה עזרת לי ?"
" גמרנו עם  דיבורי סרק. אני, כפי שנוכחת, הנני איש מעשה. אז
אני מודיע לך, שאם עסק זה לא יהיה גם שלי, אז הוא לא יהיה גם
שלך!"
"אתה מאיים עלי?"
"אני רק מודיע לך, שתדע, אנחנו נוצרים איננו נוהגים לרמות איש
את רעהו או לשקר. או משותף לכל או לא כלום!"
" בוורונה, נדבר מחר, אחרי שתתפקח מהיין ששתית."
"אני רגיל ליין. הוא כמו דם בעורקי!"
"ואני, לא. אף פעם לא שתיתי כל כך הרבה ונוסף לכך ההצגה הזאת
עם הכומר בנוכחות קהל.."
"אתה קורא לטכס טבילה - הצגה? אז כנראה א ת ה  שיכור!"
"יהיה כן. לילה טוב בוורונה. אני הולך לישון."
"לילה טוב, ג'אקובה, ותחשוב היטב בטרם תרדם, שאתה פוגע בחברך
הטוב ביותר, שהיה לך  וזכור מה שאמרתי לך. או שנינו או לא
כלום!"
" זה לא ייתכן, בוורונה."

                                         ב

בלילה הזה פרצה  פתאום סערה  איומה. רעמים, שהרעידו את סעיפי
הבתים החרישו צעקות, שפרצו מבית המרזח. מישהו טאטא בקפדנות את
הרצפה מהדם, שניתז  בכל מקום וכיוון אותו החוצה דרך הדלת
הפתוחה ושם התמזג הצבע האדום עם הזרמים המלוכלכים מאדמות
השדות, שזרמו בחופש ובעוז ברחובות רומא. בעקבות הדם  נזרק
הסמרטוט הספוג צבע אדום ואף מטאטא הזרדים  לתוך המים. כל אלה
נסחפו על ידי הזרם המתגבר אל המרחקים. אחרי שהרצפה הייתה
נקייה, רחץ הרוצח בקפדנות את ידיו ואת פניו והשליך לתוך הזרם
את הסמרטוט, ששימש לו מגבת. מיד אחר כך יצא החוצה ואז נשמע
ניפוץ השמשה. פעם, פעמיים במקל, עד  שהורחב  בחלון שטח המאפשר
לבן אדם להיכנס  פנימה, מבלי לפרוץ את מנעול הדלת. וירא הרוצח,
כי טוב! אז, רק אז הוריד את הבגדים הרטובים, הניח אותם בקרבת
האח, הבוער, כמו אש תמיד, השתרע על מיטתו ונרדם.
כבר למחרת הבוקר, כשהסערה השתתקה קצת והפכה לגשם רגיל, הפוקד
את רומא בתקופה זאת, מיהר בוורונה למנזר, התייצב  לפני אב
המנזר ובישר לו בקול חגיגי:
" הריני מתכבד להודיע לך, פדרה (אב, כומר}, שהיהודי לשעבר
ג'אקובה קורווינו , הוטבל אתמול מרצונו הטוב על ידי האח שלנו,
סר  דומיניקו, לפי כל הכללים וטכס בוצע בנוכחות עשרות עדים,
שהיו אותו הזמן בכנסיית אנה הקדושה."
"אכן עשית עבודה יפה, אחי בוורונה, זכית במצווה, שאין כמוה,
ואני בהחלט  אמליץ לפני כבוד הבישוף, שיציין זאת בעיתון הרשמי
של הכנסייה ואף בעיתוני רומא. ברור ,שכפי שהבטחתי לך, אני
מאשר, מרגע  זה  את שובך לשורת אחים הדומיניקאנים. ברוך הבא!
המדים שלך נמצאים, כרגיל, בתא שלך."
בוורונה הגיע למנזר ביום רביעי בבוקר, ומאז  התנהג כמו כל
האחים, אלא  שביום שבת פנה  לאב המנזר:
" רוצה אני להיפרד מידידי ג'אקובה ולשאול אותו, שמא זקוק הוא
במעמדו החדש לאי איזושהי הדרכה או עצה. אחרי הכל הוא נוצרי חדש
והוא חסר כל ניסיון ולא הייתי רוצה שהוא ימשיך במסורת שהנהיג,
בהיותו כופר, אני מתכוון  לחלוקת חינם  של  כוס ראשונה של יין
, המבלבל את ראשם של הסטודנטים, המתנכרים אחר כך  בדרשנים
בכנסייה."
"אתה בהחלט צודק, אחי בוורונה. לך ותגיש לו עזרה רוחנית, שהוא
זקוק לה."
"תודה לך, פדרה!"
הוא  יצא בצעד יציב ובתחושה טובה, שהוא אמנם עשה לכל הפחות פעם
אחת בחיים מעשה טוב ואולי היושב במרומים יעריך את מעשהו וימסור
לו כפרס בעד המעשה שלו, דבר, שתמיד חלם עליו ואף כשישב במנזר
התפלל עליו: במקום בין הקירות הקודרים ובחברת  בני אדם רציניים
וחמורי פנים , לעצום בפעם האחרונה את העיניים בין חביות יין
גדולות, באווירה עליזה של צעירים  הנהנים מכל יום של חייהם.
כאשר התקרב לבית המרזח של ג'אקובה קון וינו, ראה  כבר מרחוק
התקהלות מוזרה לפני הבית.
"מה קרה אחים? מדוע אינכם נכנסים  לברך את אחי היקר  ג'אקובה,
שלמענכם הצטרף לבני דת הנכונה, כדי להיות  עוד יותר קרוב
אליכם. בטוחני, שלרגל מאורע חגיגי זה, יכבד אתכם בכוס גדולה של
יין, על חשבונו."
"הצרה היא, שהדלת סגורה והוא אינו יוצא!"
"בוודאי  שתה יותר מדי, בטרם הלך לישון, לכבוד ההטבלה שלו. מיד
אעיר אותו!"
הוא דפק בחוזקה בדלת וקרא בקול גדול:
"הי ג'אקובה! התעורר אחי. זה בוורונה קורא לך. על ידי עומדים
עשרות לקוחות שמחכים ל"בון ג'ורנו' (בוקר טוב!) שלך. ג'אקובה!
אתה שומע אותי ?מוזר, אף פעם לא ישן כל כך חזק. ג'אקובה!!"
לפתע נשמעה לא רחוק ממנו קריאה מבוהלת:
"בוורונה, הבט, החלון כולו מנופץ , עד שאפשר להיכנס דרכו והגשם
חדר דרכו פנימה."
"נכון. זה ממש מוזר. הדלת נעולה על מנעול ובריח  ולעומתה חלון
מנופץ. אחים, יש לי הרגשה מאוד לא נעימה. עד  שקשה לי ממש
לבטאה. לא, זה לא יתכן. יכול להיות שהוא באמת שתה יותר מדי,
ישן ולא הרגיש, איך פרצו גנבים  פנימה, כדי  לגנוב לו מהכד את
כל כספו. מוזר שהוא לא התעורר ולא שמע מאומה. אין ברירה, אני
אנצל את הפירצה בחלון ואכנס פנימה, כדי  לנער את אחי ג'אקובה
ומיד אפתח לכם מבפנים."
בוורונה, שלא היה קל רגליים, עלה בעזרת כמה סטודנטים על החלון
וירד פנימה.
כעבור כמה דקות נשמעה צריחה איומה מבפנים ובוורונה הופיע בדלת,
שפתח מבפנים, כשפניו לבנים,  עיניו פעורות לרווחה וכל גופו
רועד בלי הרף ואינו מסכים להירגע.
"דבר איום קרה, אחים. אינני יודע מה אעשה. הוא לא ישן. הוא
שוכב כולו שחוט. שיספו את גרונו, כמו תרנגולת  ונטלו את כל
דמו."
"אז לא בגלל כספו פרצו דרך החלון?"
"מה הם צריכם כסף? הם היו צריכים את דמו. בחבית נשאר עוד קצת
מהדם, שהם נטלו וחילקו ביניהם."
"על מי אתה מדבר ? האם ערפדים חדרו לביתו ומצצו את דמו?"
"הם לא מצצו את דמו, אלא אספו אותו בזהירות לתוך החבית ואחר כך
חילקו בקבוק בקבוק לכל בני הקהילה."
"בוורונה ,על מי אתה  מדבר, אם לא על ערפדים?"
"על מי אני מדבר? האם אתם לא מבינים, מי  זעם עליו על שהתנצר
ורצה את מותו, כדי לנקום ב'משומד', כפי שהם קוראים לו? מי זקוק
ערב פסח לדם של נוצרי, כדי לאפות בעזרתו את המצות הארורות שלו
לחג פסח שלהם?"
"יהודים!! איך לא חשבנו על זה מיד."
"בואו תיכנסו פנימה ותבדקו את הגופה אפילו בסכין. הנה רואים
אתם, אין בו אפילו טיפת דם. הכל לקחו ושימו לב לניקיון. כמו
נמלים, כשמוצאות פירורי מזון, אספו את כל הדם שבטח נשפך
לרצפה."
"צריך להודיע מיד למשטרה, ש.."
"משטרה? הם ישלחו שני חוקרים והם יחקרו אותנו , מה ידוע לנו,
יכתבו דו"ח ויבטחו לטפל בעניין. אנחנו נזכיר להם כל שבוע, כל
חודש מה גילו, איך התקדמו, עד  שתימאס להם כל הפרשה והם יגידו:
"פשוט לא מצאנו את הרוצח ואין בידינו אפילו חוט לפתרון
התעלומה". לא אחים, זה לא מספק אותי. הם לא ישכחו, מה שעשו
לג'אקובה, שקידש את שם אדוננו למען הדת הנכונה ונרצח על ידי
הכופרים."
"נצא לרובע היהודי, נשבור את כל החלונות ואת מי שנמצא ברחוב,
נשבור לו את עצמות !", קרא אחד הסטודנטים, בעל הגוף.
"וזה יהיה עונש על   הרצח הנתעב של ג'אקובה שלנו?"
"בוורונה צודק! כתוב בספר שלהם: עין תחת עין, שן תחת שן
ו..יהודי אחד או שניים תחת ג'אקובה המסכן."
"אתה מתקרב קצת לרעיוני, אך עדיין לא נתגבש במוחי, איך נעשה
זאת? הרי לא נזמין איש מאפיה ", קבע  בוורונה בקול נמוך, כשהוא
ממשיך למלא כוסות ריקות.
"שתה, אחי, היום  הכל חינם. זה לעילוי נשמתו הטהורה של ג'אקובה
הקדוש  שלנו."
"יש!" קרא לפתע אחד הסטודנטים, שלא התבלט אף פעם." חברים, אני
לומד משפטים ובאחד הספרים  כתוב בפירוש, שמסורת העם נחשבת ברוב
המקרים, כאילו הייתה חוקה כתובה, אף אם היא לא כתובה. עתה
נזכרתי באחד החוקים של הרומאים הקדמונים. "הקיפוד ההפוך!". כן,
זהו, זהו עונש, שלא יאפשר אף פעם לרוצחים אלה לשכוח, מה עשו."
"קיפוד הפוך? איזו חיה מוזרה זאת?" נשמעו מכל הפינות קולות.
"זאת לא חיה. זאת חבית, בגודל בן אדם רגיל, עשויה מלוחות עץ,
המהודקים על ידי חישוקי ברזל."
"האם תכריח אותם לרוקן חבית שלמה עם יין? הם ישמחו לשתות
לחייך!"
"לא. הקשיבו, סעיף  120: המקרה של לוקיוס פלורנטיוס, בעל אחוזה
גדולה, שהחזיק יותר מ- 100  עבדים. כאשר נתפס אחד העבדים, שברח
ממנו, ציווה להצליף את מחצית עבדיו והודיע להם: "זה הכל בגלל
המנוול הזה, שברח ועכשיו אני מקווה, שתשמחו להעניש אותו." הוא
ציווה על הנגר שלו להכין "קיפוד הפוך" וכשלא הבין אותו, הסביר
לו: "איפה יש לקיפוד קוצים? -על גופו. וההפוך? - בתוך גופו!
יפה, קח במקום קוצים מסמרים ארוכים וחדים ודפוק אותם לתוך
לוחות החבית, שחודיהם החדים יבלטו בתוך החבית, הבינות? ואחרי
שתגמור, תמסור את החבית לממונה על הסדר, שיכניס לתוכה  את העבד
שברח, ואז תדפוק היטב את המכסה של החבית ואלה שזכו בהצלפות,
יגלגלן את החבית עם העבד בתוכה שלוש פעמים מסביב אחוזה שלי.
וידע כל עבד נקלה, מה יהיה עונשו, אם יברח." עד כאן החוק, שקבע
לוקיוס פלורנטיוס באחוזתו ואנחנו שומרי  המסורת הרומאית, לא
נסטה ממנה ונגלגל בה  יהודי, שנתפוס בכל חוצות רומא."
"הידד אחי, זה רעיון מצוין", קרא בשמחה בוורונה. "ונכריז כמו
שכתוב במגילת אסתר היהודיה: "ככה ייעשה ליהודי, שהעיז לשפוך את
דמו של נוצרי! וכדי שלא ישכחו  את ג'אקובה שלנו, נשבע, שגם
בשנה הבאה, בעוד שנתיים ואם לא אנו- בנינו ונכדינו ימשיכו
במסורת הקדושה לעילוי נשמתו  ולזכר "סן מארטיריו" (הקדוש
המעונה) ג'אקובה שלנו. הרימו  כוסות ותשבעו אחים!"
כולם הרימו את כוסותיהם ונשבעו.
מיד אחרי שאחד הנגרים התקין את  "הקיפוד ההפוך", פרצו
הסטודנטים לרובע היהודי. בראשם צעד בגאווה בוורונה , כשהוא
נושא לפניו צלב גדול ועליו הצלוב. ובעקבות הסטודנטים זרם
אספסוף השש תמיד לניפוץ שמשות ברובע היהודי ולביזה. הם פרצו,
כמו עדת זאבים לביתו של רב הקהילה, תוך צעקות:
"  רוצחים ארורים!  ערפדים מוצצי דם. צא החוצה, רבי!"
וכשהופיע איש זקן, בעל זקן  לבן, כמו שלג וארוך, התפרץ בנו
הצעיר ביותר ונעמד לפניו:
"מה אתם רוצים, שיכורים כמותכם? האם אינכם יודעים שזהו ביתו של
הרב המקודש על כל הקהילה?"
"אנחנו יודעים טוב מאוד מה זה רב. זהו המנוול, שציווה על בני
הקהילה לשחוט את בעל המרזח, שהעדיף את הדת האמיתית על זו של
כופרים  וכן ציווה עליהם לאסוף כל טיפה מדמו לעשיית מצות
ארורות  לפסח שלכם, חג, בו אתם מקללים את כל הנוצרים, שהם לא
כמוכם!" הסביר לו בשקט בוורונה, כאילו ניהל שיעור על נושא הדת
היהודית.
"זהו שקר! שקר נבזה!" הזדעק הצעיר. "הרב לימד אותנו את עשרת
הדברות, שאלוקים  מסר לנו בסיני ושם כתוב במפורש: "לא תרצח!
שום יהודי אינו רוצח!"
"ומי רצח את אדוננו? לא היהודים?"
"הרומאים ןביחס לדם, שכאילו אנו משתמשים לעשיית  מצות, זאת
עלילה שפלה, שמזמן הזימו אותה. אתם פשוט שקרנים נבזים
ושיכורים! אף יהודי במשך מאות שנים , שאנו חיים ברומא, לא נאשם
ברצח ורק בור ועם  הארץ יעיז לחזור על עלילת  הדם הנבזית
הזאת!"
"עלילת הדם ? נבזית ? אז למה שחטתם בסכין, כמו תרנגולת את
ג'אקובה המסכן?"
"שקר! אתה משקר!!" צעק בהיסטריה הצעיר, " אולי אפילו אתה רצחת
אותו, כדי במקומו לשכר את הסטודנטים, שהבאת הנה וכדי לכסות על
הפשע, אתה מגולל אותו על אבי, איש קדוש!"
אכן זה היה  הקש, ששבר את גבו של בוורונה:
"אחים!", קרא," נשאיר את הזקן הזה, שמיד אחרי  שנראה לו את
"הכיפוד ההפוך" יתפגר מרוב פחד. קחו את הכלבלב הצעיר הזה,
הנובח בגבורה  כזאת בחצר שלו. אני בטוח, שעוד מעט הוא יפסיק
לנבוח ויתחיל לילל, כמו תן. וזה יכאיב  יותר לרבי, אם ישמע
אותו, מאשר לו לקחנו אותו."
וכאשר ידיים חזקות ורבות תפסו את הצעיר. ניגש בוורונה לרבי,
הביט בעיניו וקרא:
"אתה, שקוראים לך רבי. אם תרצה לראות מה נעשה לבנך, הזעק את כל
היהודים לרחוב, שיתבוננו מה נעשה  להם בשנה הבאה. אנחנו כולנו,
הניצבים כאן נשבענו על הדם הקדוש של ג'אקובה, שכל שנה נעשה לכם
זאת, על מנת שתזכרו היטב את סן ג'אקובה המעונה. זכור. שנה הבאה
נתראה שוב! ואם אתם בעצמכם לא תמסרו לנו קורבן  מתוככם, נבוא
כמו היום וניקח את מי שנרצה. זכור יהודי, שאנחנו נשבענו ושום
משטרה, לא הבישוף ולא  שקי זהב לא יבטלו את שבועתנו. זאת היא
מסורת עתיקת ימים  וכל רומא תכבד אותה."
הם עזבו תוך שירה עליזה ופרועה את  הבית  ועלו תוך  צעקות
עליזות אל אחת הגבעות של העיר. בראש הגבעה ניצבה חבית  גדולה
בגובה של אדם. מיד הורם                                
על ידי עשרות בני אדם בנו של הרבי והושלך לתוך החבית. זעקת כאב
הראשונה בישרה, שהקורבן נתקל בשיניים הראשונות של "הקיפוד
ההפוך". מיד ניגש הנגר, אביו של אחד הסטודנטים, הניח את המכסה
והצמיד אותו היטב במסמרים.
"מוכן!" הכריז.
"בשם ג'אקובה הקדוש והחבית שכה אהב, התחילו!"  קרא בקול חגיגי
בוורונה.
כמה סטודנטים  בעטו יחד בחבית. היא התהפכה והתגלגלה במהירות
במורד השביל, שבו עלו. כל הנוכחים החלו לרוץ ולקפץ  מעל האבנים
תוך שמחה בעקבות החבית.  בוורונה, הנושם בכבדות, אך  פניו
הביעו אושר:
"אני בטוח", קרא  תוך  שהוא נושם בכבדות, "שזה היה מוצא חן
בעיני ג'אקובה!"
במשך כל הזמן נשמעו מתוך החזית זעקות כאב של הקורבן, שמסמרים
חדרו לתוך גופו. פעם אף נשמע מעין: "שמע ישראל!" צחוק פרוע ואף
קטעי שירה עליזה ומופקרת גברו על הצעקות. זאת הייתה מעין
תחרות בין הקורבן והמענים, מי יתגבר על מי בצעקה. כאשר החבית
הגיעה למישור, מיהרו מיד הצעירים החזקים  מתוך החבורה והחלו
מכוונים אותה לרחוב הראשי. כאן מצאו מיד מתנדבים, שאף הם רצו
לזכות במצווה, ונהנו מצעקות , שהפכו לאנחות, שיותר ויותר
נחלשו.
אחד מלוחות החבית נסדק ודרך הסדק שנרחב פרץ זרם של דם, שצייר
ברצועה צרה  וסימן היטב את  מסלול החבית. עתה לא נשמע עוד מתוך
החבית סימן החיים.
"די, עייפתי!" קבע בוורונה, "כיוונו את החבית לכיוון הרובע
היהודי. שם בטח יהיו לנו יותר צופים, שייללו לכבוד הגיבור
שהתחצף."
הם דחפו  בכוח את החבית לתוך המון היהודים, שניצבו  באמצע
הרחוב ולמראה החבית המגואלת  בדם, נרתעו בבהלה.
"להתראות בשנה הבאה, רוצחי ג'אקובה שלנו," קרא בעליזות
בוורונה, "אם לא נקבל בשנה הבאה  לפני פסח מתנדב, נבוא וניקח
את מי שנרצה, עד שהמצות שעשיתם מדמו של ג'אקובה יעמדו לכם
בגרונותיכם ועכשיו העמידו את החבית לפני פתחו של בית רבי. רבי,
הנה  חתיכות בשר ממה שהיה בנך ותמורת הדם, שגזלתם  מג'אקובה
לעשיית מצות נטלנו אנו את דמו של בנך. הוא מפוזר בכל רחובות
רומא. אתה יכול לשלוח  עכשיו את אוהדים שלך, שיאספו אותו, כמו
שאספתם כל טיפה של דמו של  ג'אקובה הקדוש. נתראה בעוד שנה.
זכור, שאנחנו נשבענו!"
"נשבענו!!" קראו  הסטודנטים בקול גדול. "דם תחת דם!"
"ועכשיו, אחי היקרים, נחזור לבית המרזח, שמהיום והלאה נקרא לו
לא "בית ג'אקובה קון וינו", אלא "בית סן ג'אקובה מארטירה".
"נכון. אין שם מתאים יותר. הבה ונלך ונשתה כולנו לעילוי נשמתו
של סן ג'אקובה!,


                                            ג

"מאז עברו כבר כמה שנים", סיים את סיפורו העצוב פרנס הקהילה.
"המשומד יעקב קורווינו, הצטרף בהמלצת הבישוף והתערבותו של
בוורונה לרשימה הארוכה של הקדושים הנוצרים ונקרא "סן ג'אקובה
איל מארטירה". כנסיות רבות רצו לזכות בשם זה, אך זכתה בו
הכנסייה, שבה הוטבל. ובוורונה גיבור הסיפור נאות לבקשת
הסטודנטים, שהוכיחו לו, שאין איש יותר ראוי לנהל את בית המרזח
ממנו ידידו הטוב והנאמן ביותר של ג"אקובה. הוא לקח לו חופשה
ממושכת מהמנזר ולבש את הסרבל של בעל בית המרזח  והוא נזהר ,
למוד ניסיון, לא להעניק לינה לאף  עובר אורח אלמוני."
"אדוני, הפסיק אותו אבן עזרא, "אני  אינני מתעניין  בתולדות
הכנסייה. אותי רק מעניין, מה מצבכם?" הוא הרשה לעצמו לא להיות
נימוסי, לאחר שחש, שפרנס הקהילה מנסה  להסתיר ממנו את המציאות
העצובה.
"אנחנו? מה אומר. כשמתקרב הפסח, שפעם היה חג שמח, תוקפת את כל
אחד מאתנו חרדה. השמש הולך מבית לבית  לכל בני הקהילה לגשת
לבית הכנסת ובנוכחות שלושה עדים נכבדים, להוציא מתוך הארגז
פיסת גוויל מגוללת היטב. כל מי שמוציא ומראה לעדים פיסה נקייה,
חייו ניתנו לו עד השנה הבאה. ביש גדא, שמוציא גוויל ועליו
רשומה האות 'ק', כלומר קדוש, עליו בבוא היום להתייצב בבית
המרזח לפני בוורונה. ובטרם יצא לשם בליווי כל הקהילה, כל
הנוכחים בבית הכנסת אומרים בנוכחות הקורבן "קדיש רבנים".
הגורל המר, שלא מתחשב באף אחד, רצה שהשנה יוציא את  האות 'ק',
חתן של בתי. בחור חמד, כשרוני, חרוץ ומצליח. עוד בטרם נודע לנו
על האסון הנורא ,שלחנו כבר הזמנות לחתונה והתכוננו לשמוח,
כשלפתע.. מה אגיד לאדוני? אנחנו כבר רגילים לקורבנות, שאנו
מקריבים שנה שנה, אבל במקרה זה, יאמין לי אדוני, אין איש
בקהילה , שלא הכיר אותו, אהב אותו  ועכשיו בוכה על  האסון
הפוגע בנו."
"ןלא ניסיתם שוב לשכנע אותם ולפדות את הבחור בכסף?"
"בוודאי שניסינו. זה, כמו לדבר אל פסלים, העשויים אבן".
"יש לפעמים פסלים, העשויים מאבן, שנענו לתפילותיו של האדם. אכן
היו מקרים כאלה."
"אולי באגדות, אבל לא בחיים."
"אף על פי כן צריך לבטוח  עד הרגע האחרון בשם, שהוא יביא
גאולה. אני למשל אף פעם אינני מאבד את התקווה ובוטח בשם."
"אמרתי פעם לאדוני, שהוא בוטח בשם, כי הוא יכול בכל רגע לעזוב
את רומא ולנסוע לכל מקום."
"טעות בידך אדוני, אני החלטתי להישאר ברומא ובעזרת השם לנהל
מלחמה עם  

מבקשי דם אלה."
"האם יזמין  אותם אדוני למשפט?  רק יצחקו לו, הנאשמים
והשופטים."
לא, שום משפט וכדי לקצר את דברי: אני מציע לאדוני לא לבטל את
החתונה ולהתכונן לפסח שמח  ובמקום חתנו החמוד, אני אתייצב לפני
בוורונה ומקווה  להשתתף בחתונתו."
"אינני מוכן אפילו לשמוע. האם  שמעו אוזניו של אדוני, מה הוא
אמר? אדוני הוזמן  על ידי להיות אורחי, ללון בביטחון תחת גג
ביתי, על מנת לחבר דקדוק ללשון העברית, ובמקום זאת אעשה עם
אדוני תועבה ואמסור אותו לחיות טרף. הרי לא יהיה יהודי בקהילה,
שלא יבוז לי ואפילו יחשוד בי, שלאחר שאדוני מוכר כלא עשיר
ביותר , שחדתי את אדוני בהבטחה דמיונית, שאדאג  במשך כל חיי
לבני משפחתך."
"אנא, יעזוב אדוני את משפחתי. הנה, רואה אדוני אני לא זקוק
לשום תמיכה ואף לא משפחתי. זאת פשוט מצווה ואני החלטתי לזכות
במצווה זאת."
"התאבדות אינה מצווה  והיא אסורה על ידי דתנו."
"מי מדבר על התאבדות? רק מי שאינו בוטח בשם, יכול לדבר על
התאבדות!"
"אנו עשירי ניסיון יודעים מה הם מסוגלים לעשות!" קרא ביאוש
פרנס הקהילה.
"עלינו לדעת, לא מה הם מסוגלים לעשות, אלא מה השם מסוגל לעשות.
השכחתם את הכתוב:" השם ילחם לכם ואתם תחרישון". ואני אינני
חושב להתאבד. אני, אדוני, הולך בעצת השם."
"אינני יודע, מה להגיד.." נשברה התנגדותו של פרנס הקהילה. "עלי
עוד להתייעץ עם חברי המועצה ועם זקני העם. אינני רוצה ליטול
עלי אחריות כזאת."
"ורק תאמר להם, מה שאמרתי."
וכאשר הסכימו מתוך ייאוש ושמא אולי מתוך אמונה ברוחו של  רבי
אבן עזרא, לבטל את הגזירה, ניגש בצעדים בטוחים לבית המרזח:
"דבר לי לבוורונה", הכריז בבואו, "מיהו כאן בוורונה?,
"פראטלו  (אח ) בוורונה", העיר לו מישהו.
"אני מכיר היטב את משפחתי ואף פעם לא שמעתי, שיש לי אח בשם
בוורונה."
"אכן  אדוני אוהב להתלוצץ. זהו אחינו בוורונה?
"במה אני יכול לעזור לאדוני ?" פנה אליו בנימוס בוורונה.
"לעזור? אינני חושב שאתה יכול לעזור לי, אתה יכול רק להזיק
לי."
"מצחיק. אם כן מה רצונך?" (הוא עזב בכוונה את  'אדוני', כדי
להביע מורת רוח).
"מאומה. רציתי רק לראות את בוורונה, שכל כך הרבה שמעתי עליו."
" אם כן, ראית אותי ועכשיו אתה רשאי ללכת!"
"לא, אינני רשאי לפי שעה ללכת, כי באתי  באופן מיוחד בשם
הקהילה היהודית, כמתנדב ל"קיפוד ההפוך".
"הו, אני רואה שגם אתה בקי בפרטים וגם ליצן. העתיד  יראה מה
טיבך."
"אכן צדקת, רק העתיד יראה מה טיבי."
"בסדר. קחו אותו ממני והביאוהו לכנסיית סן ג'אקובה איל
מארטירה."
סטודנט אחד, בעל גוף שישב ושתה, קם ואחז בחוזקה בזרועו של
"מתנדב למות", אך מיד  הרפה ממנו, כששמע פקודה, בעלת צליל קר
ומשמעתי:
"התרחק ממני, מיד! אתם  לכו לפני והראו לי את הדרך. אין לי
צורך בשמירה על גבי. עדיין אני מסוגל לצעוד בשתי רגלי."
"אכן  בדחן אתה, אך תיווכח, שגם אנחנו יודעים להתבדח לא פחות
ממך. לא רק אנחנו, כל העם שבכנסייה מחכה לך, כדי קצת להתבדר,
בטרם  תרד לגיהנום"
"אני מקווה, שלמקום שאני הולך, לא אפגש אתכם."
"תהיה בטוח!"
כאשר נכנסו תוך צחוק עליז לכנסייה, ניגש אליו מנהל הטכס, שהוא
האיש המכובד ביותר בקהילה -בוורונה ופנה אליו בקול חגיגי:
"על  מנת להיות נאמן למנהג, שלפיו שאלו את המוצא להורג, מה
חפצו האחרון,

אף אני אשאל אותך, מה חפצך לפני מותך? שמא ברצונך לטעום מן
העוגה הקדושה או לשתות כוס "סנגרה דל דיוס" (דמו של האל,  מין
יין) ?
"הן שאלת אותי, מה חפצי, אז למה אתה מציע לי, כמו בעל בית
המרזח, כל מיני יינות ועוגיות? כל מה שאני רוצה, שיביאו לי
קערה, כדי לרחוץ את רגלי מהטומאה, שנדבקה אליהן."
"אז אתה חושב, שזאת היא הלצה, כאשר אתה פוגע בקדושת המקום.
בסדר, נמלא את בקשתך", קרא בוורונה ולחש משהו לאיש שמיהר למלא
את בקשתו של האסיר.
לא עבר זמן רב ושני אנשים נכנסו והניחו לרגליו קערה ריקה ודלי
ריק.
"תודה רבה! בדיחה טובה ועתה ברשותכם בדיחה תחת בדיחה, כדי שלא
אהיה לכם חייב."
מבטו של  'הבדחן' התרכז על  הפסל הקרוב  לו, הניצב  בגומחה.
שפתיו מלמלו  שמות קדושים וטמירים, שלמד מזקן המקובלים באחד
ממסעותיו. מיד אחר כך הרים לאט לאט את זרועו, כיוון אותה אל
הפסל וציווה בקול רם:
"אתה, לך והבא לי בדלי מים!"
"אין זאת, כי מרוב פחד, איבד את עשתונותיו, ממש משוגע", העיר
בוורונה לאלה שישבו על ידו.
לפתע נרעדו כל הנוכחים, אחוזי פחד. תוך דממה עמוקה ניתק עצמו
הקדוש עשוי אבן מבסיסו ומבלי שיניע את רגליו, התקדם אל  היציאה
וכעבור דקה  מורטת עצבים, שב והביא לו דלי מלא מים.
"סן מארקו, קדוש ונציה הגדולה מביא מים ליהודי,  כמו ספק מים
פשוט", לחש אחד הסטודנטים.
"שקט שיהיה!" פקד 'הבדחן' ולסטודנט  הלוחש ברור היה, שהוא
מתכוון אליו ופחד לא מובן תקף אותו.
"עכשיו אתה, לך וחמם לי את המים על האש, אבל שים לב, שלא יהיו
חמים יותר מדי וטובים לרחצה."
סאן ברנרדו, מציל  התועים בהרי האלפים וקדוש בעתיד של החיילים
השווייציים, שהיוו משמר לאפיפיור, הניח על הכן את חניתו וכמו
חייל ממושמע , המקבל פקודה מהקצין, נטל את הדלי וצעד החוצה.
כאשר חזר, העמיד  לפניו דלי מלא מים חמים ויפים לרחצה. אחרי
שסיים את משימתו, נטל את חניתו, עלה על  הכן וניצב שוב דומם,
כמו פסל.
עתה, כאילו עבר זרם חשמל בקהל הצופים, שבאו להתבדר על חשבון
היהודי, שנדון למוות, ועתה נאלץ היה להתבונן, תוך זוועה, איך
הקורבן הפך לפתע למכשף גדול, המעביד ומשפיל  את קדושיו, שאליהם
התפללו וביקשו עזרה במשך שנים. עתה בא תורו של הפסל הגדול
ביותר והמקודש ביותר על תושבי רומא- פטרוס הקדוש,  האפוטרופוס
של העיר.
היושב על ספסל, שצריך היה לשמש מקום להלצות של הקהל, לא היסס
אף לרגע, אלא פנה אל הענק:
"אתה, בוא הנה, רחץ את רגלי במים אלה ואחר כך שתה אותם!"
אף פטרוס הקדוש לא היסס אף לרגע קט. הוא החליק מכנו הגדול.
הרצפה רעדה, כאשר ירד בעל המשקל הרב עליה. הוא זרק את מטה
הזהב, הדומה למטה הרועים, שאותו אוחז האפיפיור  בשעת תהלוכה
חגיגית. בעקבות המטה נפלו מפתחות
הזהב: מפתח של העיר רומא והמפתח של  מדינתו הפרטית של
האפיפיור. עתה ניצב הענק והתנודד, כמו ילד קטן, העושה את צעדיו
הראשונים. ענק מצחיק, שעמידתו לא בטוחה.
עתה פקעו עצביו של בוורונה, שבל המצבים ידע לשמור על שפיות
רוחו, אף כשניצב מעל גווייה של בן אדם, שהוא רצח. בכוחות אל
אנושיים התגבר על המקסם, שבו נאלץ היה להשתתף וצעק:
"בטל את הפקודה!!"
"תוסיף את המילה 'בבקשה'", ענה לו בקול שקט אבן עזרא.
"בבקשה ממך, בטל את הפקודה!"
"תמורת מה?"
"תמורת מה?"
"אבטל את הפקודה רק תמורת ביטול המנהג של "הקיפוד ההפוך".
"אני מבטל!"
"המילה לא מספיקה!"
"המילה של בוורונה מספיקה ומחייבת את כולם"
"מילה של בוורונה, בעל המרזח, יכולה לחייב  רק את הסטודנטים,
שהוא מחלק להם ביד רחבה יין, כדי למשוך אותם לבוא, אבל היא
אינה מחייבת את כל העם ברומא."
"מה רצונך?"
"רצוני  הצהרה על ביטול  המנהג הזה בכתב על  הגוויל, כמקובל
במסמכים רשמיים עם חתימה וחותמת  של עיריית רומא, ראש המשטרה,
הבישוף, הממונה גם על המנזרים ואף אתה יכול  בסוף לצרף  את
חתימתך בשם הסטודנטים המשתוללים, אחרי  ששתו אצלך יין."
"היכן אמצא עכשיו את כל  אישים אלה. הרי זה יכול לקחת ימים",
התלונן בוורונה.
"יש לנו זמן. אני לא רעב וגם הפסל הזה המתנודד על הרצפה ונוטה
ליפול, אינו  זקוק לאוכל. ואם אצה לך  השעה, תתחיל לפעול. שלח
מישהו לעירייה, שיביא במהירות בזק נייר רשמי, דיו, נוצה  וקצת
חול לייבוש בתוך הכיס".
אבן עזרא לא הביט על מישהו מיוחד, אך לפתע  זינק מתוך הקהל,
הבריון, שאחז בזרועו של הקורבן ועזב במהירות את הכנסייה.
כאשר מתנשם בכבדות הביא את כל מכשירי כתיבה, החל בוורונה לכתוב
את ההצהרה:" הריני מצהיר.."
מבלי להביט על המסמך תיקן אותו אבן עזרא:
"תמחק את המילים "הריני מצהיר" וכתוב במקומן "הרינו מצהירים".
כולם, בלי יוצא מן הכלל יהיו אחראים, שדבר מההצהרה לא ישתנה.
אם יעלה במוחו של מישהו מטורף לחזור על תעלול אכזרי זה, אדע
ואבוא  מיד ואצווה על גלמים אלה, שיהרסו את עצמם."
מכאן ואילך התקדמו העניינים במהירות. הממונה על הטכס ובעל בית
המרזח הוכיח את עצמו מנהיג, בעל מרץ ורגיל לחלק פקודות. שליחים
נשלחו לכל מיני מקומות וכל אחד הביא חתימות וחותמת שעווה
המצורפת אליהן.
כולם, בלי יוצא מן הכלל, לאחר שהשליחים הרועדים מפחד, הסבירו
להם מיהו הדורש ומה עולל, הזדרזו והוסיפו, שוויתור זה יהיה
כלול בחוק המדינה ואילו הבישוף הוסיף, שהוא על דעת עצמו משחרר
את הסטודנטים מהשבועה שנשבעו. בסוף נשלח לכנסייה פקיד רם
מהשלטונות והחתים ב"חותמת המלכות"  את סיכום התצהיר, שלא ישובו
לעולם לחדש את הגזירה.
עתה, אחרי  שאבן עזרא בא על סיפוקו, פנה אל הפסל הענק:
"חזור אל בסיסך!"
פטרוס הקדוש ניסה להתכופף, כדי להרים את המטה ואת המפתחות.
עשרות ידיים הושיטו לו את הפריטים לידיו. וכאשר לא הצליח מיד
לעלות על הבסיס, שוב ניסו מתנדבים לעזור לו.
"עזבו אותו!"  קרא אבן עזרא, "הוא בעצמו יעלה!" עתה פנה אל
הפסל וציווה: "עלה על הכן!" מיד נשמע לו פטרוס הקדוש ובדומה
לפיל מאולף, שמראים אותו בקרקס, מצופף את רגליו על כן גבוה
וצר, התרומם לפתע הפסל תוך תנודות מצחיקות, שפסקו אחר כך
וניצב על בסיסו.
"הסתובב אל הקהל!" ומיד הסתובב הפסל, כמו על צירו , כשפניו אל
הקהל.

                                        ד

כשמגילת הגוויל המגוללת וחתומה  ב"חותם המלכות" בידו, יצא אבן
עזרא מהכנסייה בדרכו לביתו של פרנס הקהילה. הוא לא שם לב
להמוני אדם, שנסוגו, זזו לצדדים והצמידו את פניהם בקירות
הבתים, כדי שלא יפגע בהם מבטו ההרסני של המכשף. זה היה , כמו
ים סוף שנפתח לפניו לשני הצדדים, כדי לתת לו מעבר בלי תקלות.
הוא לא הביט אחורה, בטוח כי איש לא יעיז לפגוע בו, אך לפתע
נדרך כולו, כשלאוזניו הגיע הקול המוכר:
"לו היה לי עכשיו זורק סכינים מרחוק, כמו זה שראיתי בקרקס,
הייתי נותן לו חבית עם זהב, כדי  שיפגע בו במקום הנכון של
הגוף, המוחק את  החיים."
מיד הסתובב אבן עזרא ובהצביעו במגילה על בוורונה קרא בקול,
שכולם ישמעו:
"בוורונה ,עמוד ושמע את דברי. שמעתי את איומך וזאת כמה דקות,
לאחר שחתמת על ביטול הגזירה  ועל ביטול כל האיומים על היהודים.
היודע אתה למה דומה
הבטחתך והתחייבות שלך? להתחייבות הנחש, שלא יכיש בני אדם. גם
הנחש הזה, שהיה בגן עדן חשב, שהוא הערום מכל החיות. כמוך! ומה
היה סופו?  המלאכים קיצצו את  זרועותיו ורגליו ואלהים גירש
אותו לאדמה וציווה עליו: "מעתה תזחל על גחונך וכל בן אדם ירוצץ
את גולגולתך!" אם אי פעם, אהיה נאלץ לראות אותך, לא אהסס
להתפלל לזה שטמיר וכל יכול, שיחזיר לך את צורת הנחש, שמתאימה
לך. ואם אי פעם יראו אותך הסטודנטים, שכה מחבבים אותך, הזוחל
בבית המרזח על גחונך, תהיה בטוח, שישליכו בך אבנים ויכו אותך
בקרשים, כדי לרוצץ את גולגולתך. ואם אחרי מותך יתגלה במקום ראש
הנחש, פרצופך המכוער, תהיה בטוח, שהם יזעקו בפחד: "שטן!
בוורונה היה שטן מחופש לבן אדם!" ואז תהיה בטוח, שלא יהפכו
אותך אחרי מותך לקדוש, כמו את  היהודי יעקב קורווינו, שרצחת,
כדי ליטול את בית המרזח שלו. ועתה די! היעלם ממבטי!"
בוורונה לא ידע איך, מתי, כשלפתע נמצא בתוך המון רב של בני
אדם, הנסים מהכנסייה, אחרי שבמקום בידור, הוכרחו לראות איך
מכשף רב עוצמה מתעלל בקדושים שלהם. רק כשהבחין לפתע בבית המרזח
שלו, נרגע. המלים: "נחש! שטן!" עדיין צלצלו בראשו, אך אחרי
שלגם כוס גדולה של יין, התגבר וחזר למחשבתו הקודמת: "אני עוד
אמצא אדם, שיחסל אותו. אין לשנינו מקום על האדמה!"
כשנכנס  רבי אבן עזרא לביתו של פרנס הקהילה, נתקבל בחיבוקים
ובנשיקות על ידי עשרות יהודים, בני גילים שונים,  שזכו להיכנס
לבית ולברך באופן אישי את המציל  היהודי המפורסם, שבעזרת השם
הביס את כל שונאי ישראל והעמיד אותם על ברכיים.
"כל רומא מדברת היום על הנסים והנפלאות שעשית ואיך עמדת בתוקף
על  כל סעיף לביטול הגזירה."
"אינני יודע בעצמי, במה לפצות אותך", קרא  פרנס הקהילה הנרגש,
"אף אם אמסור לך את כל הזהב, שרצינו למסור לרוצחים אלה, זה לא
יפצה הצלת בני עמנו ממיתה משונה כזאת. אני כבר לא מדבר, על
השמחה שהכנסת לביתי הפרטי.."
"אל תיתן לי זהב, כי לא מגיע לי. הרי אמרתי לך, כי לא אני
אתייצב מול רוצחים אלה, כי מי אני, אלא השם שנלחם לנו ואיזה
פסל, מעשה בני אדם יעמוד מול השם?
אם ברצונך לעזור לי, מלא לי את כיסי קטן במטבעות, כדי שאוכל
לשאת אותו צמוד לגופי בנדודי בדרכים. ואם כעבור זמן, אסיים את
חיבור הדקדוק העברי בשביל אזרחי רומא, תשלם לי אז, בדיוק, כפי
ששילמת למחברים אחרים תמורת עבודתם, אך לא  פרוטה יותר. אגב,
אם אי פעם יתפנה כס  רבנות ברומא, אשמח מאוד אם תזמינני לשבת
בו ולתרום לקהילה מידיעותי הצנועות.
עתה ניכר היה על פני פרנס הקהילה, שהוא נבוך. הוא הביט תוך
מבוכה על נכבדי יהדות רומא אחרים , כאילו מחפש אצלם עזרה, איך
לצאת מהסבך, אך בסוף תוך גמגום ניכר  וכאילו חשש, שאוזניים
זרות ישמעו את דבריו, לחש:
"צר לי, שברגעי אושר כאלה, שכולנו חשים, עלי לאכזב אותך. הייתי
מאושר לארח אותך בביתי זמן בלתי מוגבל ולאפשר לך לכתוב כאן את
חיבורך החשוב, אך אנו כולנו מכירים היטב את כל אלה, שחתמו על
ההצהרה, לאחר שנאלצים היו  לוותר מלרצוח אותנו לשם בידור, סתם
ככה. כל אלה לא ישכחו אף לרגע קט, מי הכריח אותם ומי  הפך את
הקדושים שלהם לגלמים המבצעים את פקודתך, כמו עבדים, ומי השפיל
אותם עד אפר בדרישה, שקדוש הגדול ביותר של רומא ירחץ את רגליך
ואחר כך ישתה את המים. לא, הם לא ישכחו את ההשפלה לעולם ולעולם
לא תהיה בטוח לא רק ברומא, אלא באיטליה כולה. לאחר שהם בעצמם
נכשלו, הם ישלחו בעקבותיך מרצחים, שלא יהססו  לשחוט אותך
בשינה, אף באמצע היום, ברחוב הסואן מבני אדם. "הכס הקדוש"
בעצמו יתערב לטובתם ובמקום עונש, יקבלו פרס. אולי אף יכריזו
עליהם, כקדושים שהצליחו לחסל מכשף מסוכן, שפגע בקדושים שלהם
בתוך הכנסייה המכובדת. צר לי להגיד לך כל זאת,   אך תוך דאגה
לחייך היקרים, הריני מציע לך, שעוד היום לצאת דרך השער האחורי
, לעלות למרכבה מהירה, המחכה לך מרגע, שנודע לי,  שחייך ניצלו
בנס ואף הצלחת להשיג מסמך כה חשוב לקהילה שלנו, ולעבור במהירות
את גבול איטליה, בדרכך לצרפת. יתכן, שבעוד שנה או שנתיים תישכח
הפרשה והם ישכחו  אותך, את מראך ותוכל  לשוב אלינו נודד דרכים
אלמוני. אבל עכשיו, לא, בשום אופן! לא היינו רוצים לראות את
מציל ישראל, שחוט וגופתו נזרקת לתעלות העיר. אנחנו מבטיחים לך,
שלעולם לא נשכח מה שעשית ויום זה, בו הצלת אותנו ממוות איום,
נהפוך ליום טוב בכל שנה לפני הפסח. ואם  יגיע פעם  היום לעבור
לעולם יותר טוב, נספר זמן רב לבנינו ולנכדינו, שאף הם ימשיכו
לזכור את מה שעשית לקהילה שלנו וכמונו יחוגו "יום ההצלה" על
ידי איש  חכם ואמיץ, שהסתפק כל חייו בכיס קטן ובו כמה מטבעות.
היה ברוך רבנו ומורנו  הנכבד והיקר אברהם אבן עזרא!"
               
 המסורת לרצוח יהודי בחבית מלאה מסמרים חדים, ערב פסח, נוצרה
בהשפעת  "עלילת דם", שהפיצו נזירים ואף מומרים יהודים: ערב פסח
נוהגים היהודים לחטוף ילד נוצרי ואחרי שהרב דוקר בצלעו הימינית
של הילד האומלל, מעמידים אגן לקבל את הדם. אחר כך מטילים את
הילד בחבית מלאה מסמרים חדים, הקבועים בסדר, שלא יגעו לו בלב
הילד ולא בראשו. את החבית מגלגלים מצד לצד ורבי אומר: "אנו
שופכים את דם הילד הזה, שהורתו ולידתו הייתה שלא בקודש."
דברים אלה ציטט הצורר היהודי הרוסי פורישקביץ בפרלמנט ('דומה')
הרוסי בשנת 1912 מספרוו של  המומר סיראפימוביץ' ("רשעת
היהודים", נדפס בשנת  1760).