מוזר, מצחיק ומפחיד לחשוב איך אדם יכול להיות חצוי כל כך.
לשחק דמויות שונות כשאתה עם אנשים שונים.
להיות כזה אריה בטוח בעצמו וחזק מבחוץ
ובאותו זמן להיות כזה עכבר חלש ומבוהל
שמפתח שנאה עצמית בקצב שכבר מזמן יצא משליטה
מבפנים.
להיות יצור כל כך חברותי ושמח מצד אחד
ולהיות כל כך בודד (או אולי מתבודד?) כואב, ועצוב
מצד שני.
צד שאף אחד לא מכיר ואף אחד גם לא יכיר, כי כמה שתנסה להסביר,
לא יצליחו להבין - אולי זה גם לא אפשרי...

חשבתי פעם איזה שונה היה יכול להיות אם היינו הפוכים.
אם היו רואים את הבפנים שלנו בחוץ.
דוגמנית עם פנים וגוף של אלה אבל ריקה שטחית ודי מטומטמת בסך
הכול
תהיה כל כך מכוערת שהסרט במצלמה יהרס.
בעולם כזה, אני, ילדה חזקה וקרירה כלפי קשיים ובעיות מבחוץ.
יראו עלי רק את הנזק שבפנים, הנזק שגרמתי לעצמי - לבד.
כי בסך הכול יש לי הכול, הכול.
הורים, אחים, חברים, אהבה, חפצים, כסף.
הכול - מבחינה חומרית ורגשית. אחת שדואגים לה תמיד שיהיה לה
טוב.
או לפחות לחלק החיצוני שלה.
יראו רק את כל הכיעור שעשיתי לעצמי בפנים, וזה לא רק הנזק
הגופני, אפילו שזה החלק המשמעותי וההרבה יותר מכוער.
זו גם היכולת המדהימה שלי לרצות להיקשר רק לאנשים שאני לא
יכולה - מסיבות שלרוב לא תלויות בי - להיקשר אליהם, לחבר את
הנשמות שלנו.

כי זה בעצם מה שכל אחד רוצה בסופו של דבר. לא?

אחרי להיות שלם עם עצמך (דבר שאני בספק גדול אם הוא קיים
בכלל), הרצון הגדול ביותר של היצור האנושי הוא למצוא נשמה
שאיתה הוא יוכל לחלוק את החיים שלו. נשמה שאיתה הוא יהיה באמת
באמת שלם. נשמה שהוא יוכל לתת לה הכול וזה מה שימלא אותו.
מישהו שיהיה קשור אליו, שידע לקרוא את הבפנים שלו גם בלי לדבר
ולהסביר.
גם בלי שנצטרך להיות הפוכים.

אני אחזור שוב לנושא הקודם, זה שהעסיק אותי מההתחלה.

איך אדם יכול להיות כל כך מלא בחלומות, עם כל כך הרבה תכניות
לעתיד, כל כך הרבה רצונות מהחיים האלה - ולא לעשות שום דבר
להגשמת הדברים האלה?
בלי לרצות לחיות בכלל, ולא רק ברגעים קשים.
להיות מסוגל לוותר על כל מה שיש לעולם להציע, כל מה שיש לנו
תחת השמים הגדולים.
להיות מסול לוותר על כל זה בלי למצמץ.

כשאתה יושב ומסתכל על הזריחה, כשזה רק אתה והעולם,
ישנה תמיד המחשבה הזאת במאחורה של הראש.
המקום הזה בראש של האדם שלפניך שמסתיר לך את הסרט בקולנוע.
החלק הזה שכואב אחרי יום עבודה שבו חייכת כל כך הרבה לאנשים
שאתה לא סובל.
אותו החלק שנגלה כשמישהו עושה קרחת כחלק מעוות, ולא מפותח
מבחינה אבולוציונית יותר מהקופים.
באותו מקום יושבת המחשבה שעם כל האהבה שלי לעולם הזה, עם כל
הרצון שלי לקום, לצעוק, לרקוד, לבלוע את כל העולם הזה ולתקוע
אחרי זה גרעפס ענק ורק ככה לנפוח את נשמתי.
עם כל הרצון המטורף הזה לחיים, יש בי את הרצון (הלא פחות חזק)
לזרוק את הכול, לקום וללכת.
לעזוב את הכול בלי כוונה לחזור
לשים לזה קץ עכשיו כי גם ככה אין טעם.

כי גם ככה לאן שאני לא אלך, לאן שאני לא אברח, היצור היחיד
שעושה לי באמת רע יהיה שם תמיד איתי להרוס לי, אני.