בית הקברות היה לרוב ריק מאדם. ושם הוא הרבה לשבת לידה בשקט,
לא מצליח לפענח אותה.
היא תמיד הייתה שייכת לעולם אחר. עולם של כאוס וטירוף, ושל שקט
מצמרר. האניגמטיות המסתורית שהקפידה לעטות נדמתה לרתק אותו כל
פעם מחדש.
שיחותיהם נוהלו תמיד כדו קרב כאשר אף אחד מהם לא מתכוון להרפות
ולהיכנע. היא תמיד אתגרה אותו. פעמים רבות מצא עצמו מתייצב
בתנוחת 'אן גארד' מנטאלית המסורתית לסייף רק לאזכור שמה. חוד
לשונותיהם הכאיב ועינג בד בבד.
על שפתיה תמיד הסתתר חיוך חבוי, ספק אכזרי ספק משועשע, שגרם
לשערותיו לסמור.
וכאשר חייכה, או לפחות חשפה את שיניה, הבחין בניצוץ קלוש בוער
בעיניה.
הוא שקל פעמים רבות לומר לה במפורש שהוא אוהב אותה.
הוא היה אמר לה זאת מזמן אם היה חושב שהיא מסוגלת לרגשות
אנושיים כלשהם.
אך האדישות ומסכת הסרקאסטיות הוכיחו אחרת.
הזמן התמוסס לאלפי חלקיקים, פזורים כמו עלי השלכת בסתיו.
כמה זמן עבר מאז פגישתם האחרונה?
שעה?
יום?
שנה?
הוא לקח פרח יחיד מהמצבה הקרובה, וכמש את עלי הכותרת שלו לאבקה
דקה, הוא מעולם לא ראה עצמו כאדם מוסרי, אך ההשחתה הסימבולית
של הפרח, באכזריות עדינה, הייתה כמעט מדוייקת למה שהייתה היא.
הוא ידע שאם הייתה רואה אותו ודאי הייתה משועשעת.
המצבה הייתה כמעט ריקה ממילים, או לפחות ממילים משמעותיות,
והדבר הכעיס אותו.
הוא הוסיף לשבת שם, בשקט לידה.
לא מצליח לפענח אותה.
לא בחייה ולא במותה. |