זה מין עצב ויגון שפקדו אותי ביום בוקר אביבי וזוהר,
אפילו קרני השמש לא היו סיבה מספיק טובה בשבילי לקום מהמיטה.
היום השני השבוע שאני מחסירה יום לימודים, בגלל שאפילו לפקוח
את העיניים אני לא יכולה.
וכשזה כן קורה, ואני כן מצליחה לאזור כוחות ולקום,
אני מדביקה על עצמי חצי חיוך - מזוייף למראה.
בדיוק כמוני.
צחוקי מהול בעצב שמתעצם מפעם לפעם.
מזילה דמעות וטובעת בהן, שולחת את עצמי לאבדון.
ואני שוקעת, מנסה להיזכר בזיכרון מתוק כדי שימתיק את הסוף
המר,
ואני לא מוצאת אותו, הוא פשוט לא קיים.
הוא עוד אשליה, עוד פנטזיה, עוד חלום -
שהכנסתי את עצמי לתוכו.
הכל קפוא וקר, בדיוק כמו הלב שחדל לפעום. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.