אבל אני מזמן כבר לא באמת כאן. אני לא זוכרת מתי הייתי כאן.
אני גם כבר לא יודעת מה זה אומר כאן.
ואיך אפשר לדעת, הרי כל שנייה שעוברת היא כבר העבר. למרות
האיטיות הבלתי נסבלת של השניות.
חלמתי עליך, נזכרתי בך, אפילו דיברתי איתך בטלפון. בכזאת קלות
אני יכולה להרים את המכשיר הארור ולחייג את המספר שמקועקע לי
בזיכרון כאילו הוא נחתם על ידי. אבל אתה כבר מזמן לא כאן
וכבר לא אכפת לך ממני, אתה אפילו לא מכיר אותי כבר חוץ מצד מאד
מסוים בי.
אני לא יודעת אם אני שונאת את הצד הזה או לא.
הוא מבטא כל כך הרבה רגישות וכאב... כזאת שכבר אין בעולם,
והמון תמימות ותקווה...
מצד שני הוא מאד לא מאוזן... ומרוב שהוא חורג מהאיזון הוא הפך
לאט לאט לנורמה היומיומית של נערה בסרט נעורים הוליוודי.
ואולי הצד הזה גם לא קיים, הלוואי הלוואי שהכל חלום ושאני
אתעורר בעוד שנייה ותהיה לידי ותיתן עוד סיכוי ללהבה שמזמן
הפכה למצית מקולקלת. ותדליק איתה אותי, ותשאף אותי בנחישות
לריאות. וכמו אוויר לאט לאט תשחרר אותי, תיתן לי לעוף, והאפר
שלי יתפזר בכל העולם ויישאר רק העשן והרי אין עשן בלי אש
נכון... אז זה יהיה סימן שהכל בוער... וגם אני עוד כאן ואתה
קיים.