היה אתמול קצרצרים, ראית?
לא, דווקא קראו לי, אבל רציתי לגמור משהו בדמקה סינית...

מקס מביט הצידה, מעווה את פניו בתיעוב. מפגרת. אבל מילא, שלחתי
לך, פתחת?

לא... טרם הספיקותי...
מקס בוהה בי בהתרגשות.

מה יש. אני שואלת ביובש.

אני מנסה לעקוב אחר מבטו, ונעצרת באיזו נקודה בצווארי.
מה-י-ש-לך!
כלום כלום, הוא מתנער בחיוך, אין לך מה לשאול, זו תמיד אותה
תשובה.
מתחת לשולחן אני חשה את ידו מזדחלת על קרסולי במעלה הג'ינס,
בעודו שומר על הבעה תמה.

אני מנערת אותה בבת אחת ומנענעת מולו אצבע - שלא תעז... זאת...
זאת... זאת הטרדה מינית!

מקס שומט את ידו בצער, פניו מתכרכמים.
זה לא יעזור לך, את יודעת. הוא אומר.
תמיד אחשוק בך.
גם ב...?
גם בגיל ארבעים, הוא מאשר בחגיגיות.
גם ב...?
גם בגיל חמישים.
גם ב...?
לא לא, שישים אני כבר לא יודע, הוא מתחלחל. עד כאן...
הא, יופי, אז יש לך גבולות בכל זאת...

אנחנו מביטים לצדדים, כל אחד לצד אחר.

אז מה יהיה?
אני משחקת בשקיק הסוכר.
זה לא ממש הלך עם האוטיסט ההוא, הא?
אני מנידה בראש.
אסור לי להגיד כלום, הוא אומר... אבל הוא לא התאים לך.

עדיף שתשתוק, אתה יודע.

אני שותק, אני שותק! תראי כמה יפה אני שותק! הנה - דג!
שוב אנחנו מביטים לצדדים.

מי עשה לך יותר טוב, תגידי, אני או הוא?...
נבלה! אני נדרכת, אמרת שלא תרצה לחקור במופלא!
נכון, נכון, מסכים המקס, ומתופף על השולחן בעליזות כבושה.
מוריד את משקפיו, נושף על הזגוגיות, משרקק בהיסח הדעת.
אבל קשה לי להיות אובייקטיבי...

אתה נבלה אגואיסטית, אני מבשרת לו בהדגשה, זה מה שאתה.
נכון, נכון!!! מסכים איתי המקס במהירות, התלהבות פתאומית ניצתת
בעיניו, כזה אני! בואי, כאן ועכשיו על השולחן, מה את אומרת!!!

לך לעזאזל.

תמיד, תמיד יש לך תשובה מכבה, הוא גונח בעצב, מרכיב את
משקפיו,
אבל לא יעזור לך...
נחיה ונראה, אני חותכת בפסקנות.

כן בהחלט. נחיה ונראה, מצטרף אלי בנדיבות ועוטף את כתפי במעיל,
מלווה אותי לאוטו בצעדי ריקוד עולצים במעלה הרחוב.
ונפרדנו.