רבע לשבע פוקחת עיניים. מזג אוויר נאה. נשימות חמימות. איברים
אפויים טריים כלחמניות פזורים בכל מקום.
"קומו קומו".
שבע ורבע - " קומו קומו!"
צלצול טלפון טורדני.
"הם מוכנים? אם כן, אני עובר עוד רבע שעה לקחת אותם". "כן כן.
מוכנים".
"ילדים, קומו קומו, יש לכם טרמפ עם אבא!"
שבע וחצי קולות גרירה. סנדוויצ'ים. זה יותר חשוב עכשיו
משיניים. קומקום. מה את רוצה בסנדוויץ'???" הקומקום מזמזם
בחוזקה, בולע את המהום התשובה. "מההה???" הקומקום יוצא מהתחרות
בפתאומיות ומותיר את צרחת הכעס בגובה רב -  - - ינההההההההה
צהובבבבבבבה!!!
"מה את צועקת?" באיטיות ובחיבה.
"כי את לא שומעת!!!" זועפת גור.
שבע וחצי וחמישה. זמזום.
"מהר!"
דלת נטרקת.
דלת נפתחת שוב.
הקטן מתייצב. "רגע, שכחתי יום טוב ונשיקה!!!" אור נגוהות,
"ושוב יש עיתון!" בועט בו בפנימה ושועט במדרגות, מעיל עם
רגליים ותיק.
עשרים לשמונה - רק עוד שניה לספוג עוד חמימות מהמיטה...
חול זהוב מצד לצד שמש... גופות שזופים, מים חמים, אבן קטנה
נזרקת למרכז, מתפשטת עיגולים  עיגולים של אור, נעצוץ הוא זה
היושב על פטריה וזורק אבנים קטנות לנחל בלופ בלופ מתמזג עם
אוושת כנפיה של סמרירית המרפרפת מהירות ליד חלוק נחל סגלגל,
היא רוקמת או אולי תופרת או אולי מתקנת משהו שהוא מושיט לה,
שטה בקליפת אגוז או אולי חצי ביצה

חמישה לשמונה - צלצול טלפון טורדני.
זה בטח האבא שלהם.
תמיד הוא נזכר לזמזם לה באוזן משימות בשמונה בבוקר.
לא עונה.
שמונה ורבע.
שמונה וחצי.
שיתפגר מצידה.
לא רוצה לעשות כלום.
סמרירית צוחקת, מתרכזת בחוט שבידה, אך לא מצליחה להשחיל אותו
במחט, לזבלול כובע מחודד העשוי מבלוט מחוספס, הוא רוכן אליה,
היא מחברת לו חרוז אדום קטן בקצה, למעשה זה גלעין של אלמוגן,
יונק דבש שחור כחול בעל מקור מעוקל עוזר לה בהשחלה, בולבול כהה
בעל לב צהוב מזמרר כך: ......


פוקחת עיניים, בוהה בכתובת על הקיר. טיק. שמונה ושלושת רבעי
כתוב בה. טאק.
אם תקום עכשיו, תספיק להיות שם בזמן.
אולי לא תלך היום...?
ממילא הכל מתפרק...
מי ירגיש בחסרונה.
תשע.
ונניח שכן. אז מה קודם, שיניים או קפה?
טלפון.
"בוקר טוב!"
"בוקר טוב?"
"כה חבל שאת לא עונה לטלפונים!!! בדיוק רציתי לבוא להסביר לך
את מה שלא הבנת אתמול בהרצאה... ומה את עושה?..."
"הו, זה היית אתה!!!" משתנקת.
הוא מדבר נורא מהר, היא חושבת. למה אנשים מדברים כל כך מהר?
וגם נשמע כל כך מגולח.
"כלום. בדיוק תכננתי לצחצח שיניים..."
"בטח", מגחך ברשעות רענן כסלט ערבי החתוך לחתיכות קטנות, "ממתי
את מצחצחת שיניים?"
"אולי..." מנמיך את קולו, "תרצי לשמוע הסברים על מה שלא הבנת
אתמול בהרצאה?"
מהרהרת לאיטה "אולי באמת?"
אולי באמת?
אולי?
אולי?
אול?

"אולי באמת אני אלך לצחצח ואתה תחשוב על ההסברים."
"בדרך את מתכוונת?" שואל בזהירות.
"בדרך", דילגה על מה שלא נאמר.
ומה שלא נאמר היה - הו הו הו - וברור לך שבזאת באה אל קיצה
תוכנית ההתנתקות, הא?...
"יצאתי", בעליצות.
"שלום".
"שלום גם לך".

תשע ורבע.
למה למהר אם אפשר שלא. אולי בכלל תלך להתקלח רגע.

בזזזזז בדלת.
החישו! כבר???
הצילו!!!
מהר מגבת, לכרוך, מבט חטוף בראי.
גררררררררר...
נישוק.
מחאה כנה: "אבל לא הספקתי לצחצח שיניים!!!"
"אין דבר..."
יש לו שפתיים משולשות כאלה, גיאומטריות, והוא לוכד בהן את
שפתיה ולא נותן לה לזוז.
תשע וחצי.
מיטה.
"היו לי הסברים כאלה".
"וגם כאלה".
"וגם הנה "- לועס פטמה - "גם מסוג כזה".
"ועוד כמה כאלה".
"ואת זה הרגשת?"
"זה היה הסבר פנימי עמוק".
"רגע, לזה התכוונת?" נוגעת רגע בחלק הזה המסתיים בשתי לביבות
בטטה חומות זהובות.
"אווה אווחחחח אההממממ...." עיניו מתגלגלות בחוריהן עד ללבן.
"אני מצטער, הייתי גדוש הסברים עד להתפקע..."
הכל בסדר.
והנה לחמניות חמימות מתכרבלות בתבנית שקערורים.

זערור מתנועע על חלוק נחל, חכה בידו מעוטרת קור כסף נציץ,
מזליף חיוך לזהרורית המביטה בו במבט מצועף מתוך זרגיג הספלול
השקערורי הנע על המים כקליפת אגוז נענה לכל משב רוח קל, אולי
מפני שהוא באמת קליפת אגוז חלקלק מבפנים מרובד התעגלויות
חקוקות מבחוץ, משכוכית אומרת - אל תזוז חמטוט אתה כל כך יפה
בשמש ומעבירה דף בבלוק הציור, חמטוט מצטנף נרגש חש הזדככות
גדולה וגם רצון לעיטוש קור הכסף בידו נשמט - -

"מה השעה"
"עשר"
"היק"
"יש לי צרבת"
"תשתה חלב"
"את לא זזה אני רואה"
"כן, לא בא לי"

"הכל בסדר?"

"כן"

"בטוחה? את מרגישה וטב?"
"כן, למה?" מרימה גבה בפליאה, "אולי תשתה חלב באמת?"
"זה בסדר נשמה, אל תזוזי..."
"אל תדאג, קפארה, לא זזה..."
הולך שותה חלב
"היק"

"אז מה? לא הולכת היום לעבודה?"
"לך", אומרת, "גהק את דרכך לשלום. לי לא בא לעשות כלום היום"
"הלוואי שיכולתי להישאר, את יודעת...
יש לי ככה וככה וככה ונסיעה..."
"כן".
עומד ומדבר בשטף. בחור מוצלח. הנה הוא צריך לכתוב מסמכים,
להיפגש עם אנשים, לדבר... להסביר... הלקוח... והלקוח השני...
ואתמול... והוא אמר למזכירה שכבר הוא חוזר... ואת זוכרת?...
ואיך היה?... את שמחה עכשיו... ואיך הבטן שלי?... חתיך... ואיך
לא קיבלת את הפרסומת הזאת שרצה באינטרנט, "מ צ ו י נ ת" מטעים,
על האשה שצובעת את הקיר בלבן וכשהבעל הולך, פתאום המאהב שלה
מתקלף לדרכו מהקיר... הו הו הו... כבר אני שולח לך... ואיפה
המגבת?...
מנסה להתרכז ומוותרת. דומה שהם במהירויות אחרות לחלוטין היום.


"את לא פה היום... אני מרגיש..."

עשר וחצי, טורק את הדלת בצער.
מתהפכת לצד שני.
זה כבר גובל בשערוריה.
נמנום מתוק מעורפל ממוסטל.
דבש ניגר על העורף, מנטף את דרכו באיטיות, בצמיגות, לעבר
הגרון, עין ירקרקת מביטה בה קרוב קרוב כמו עין של ציפור, ללא
ריסים, ממצמצת ללא עפעף, שפתיים בשרניות עגולות מאד מקיפות את
שפתיה סוכריה על מקל, לשון חקרנית אבל של מי! של מי אלוהים
אדירים! של שניהם

אחת עשרה.
נדמה כאילו אין ברירה, צריך לקום, להתארגן, להמציא אליבי נמרץ,
חזק, אמין.
כן, צריך
צריך
צר

אחת עשרה וחצי .

בוהה במכונת הכביסה - מגבת ספוגה, בגדים מקומטים, מצעים
מחורבשים, רשימות לא מפותחות של קניות, חשבונות לתשלום, עלי
כותרת של ג'רניום מסתחררים בכל הבית, עיתון מגולגל עוד מאתמול,
פתקים שנס ליחם, סירופ נגד זערור, משכוכיות ולשונות פר,
נעצוצים וזהרורים, חמטוט דבש ירול בזוק סוכר, הכל הכל תגרגש
המכונה, תערבר ותנקה טאקה טאקה עד שיתבהר. מנצלת את כוחו של
הניגון המונוטוני קצת הלאה - בכל זאת רבע לשתים עשרה - מביטה
בעצמה במראה באמבטיה, כוחה חוזר אליה. כן, זהו, רגע האמת
הגיע.
ללא היסוס, בתנועות מדויקות, נוטלת את המברשת.

אין ברירה שיניים - מסבירה בהגיון - דחינו את הקץ ככל יכולתנו,
אך זה המצב. יורקת קצף לכיור. מרימה ראש, מסובבת מצד לצד,
שיניה מהנהנות בהבנה נוצצות כחדשות.
בוקר טוב עולם. יא מניאק.