לפעמים אני לא יכולה לסבול את הקול הקטן הפנימי הזה, שיושב לו
חזק בראש שלי ומאיים לשגע. הקול הקטן, נו, אתם מכירים אותו,
הוא כמו הפרשן במשחקים החשובים שיושב ליד השדרן ונותן פרשנות
לכל תנועה שרואים על המגרש. עכשיו היא זזה לכאן, למה היא עשתה
את העבירה הזאת, במהלך הזה ניכר חוסר הניסיון שלה ועוד כל מיני
דברים מרגיזים, שאת רובם הצופים כבר רואים לבד. לפעמים כשאני
שומעת את הפרשנים האלה על המגרש, אני חושבת שאם השחקנים היו
שומעים אותם און ליין הם בטוח היו רוצים להרוג אותם כל פעם
מחדש או לפחות זורקים עליהם איזה כדור בראש שיסתמו כבר. חכמים
גדולים, נראים אותם משחקים. לשבת בצד ולבקר זה הרבה יותר קל.

זה מה שאני בעצם רוצה לעשות לעתים קרובות לקול הקטן הפנימי
שלי. לאטום טוב טוב את האזנים ולא לשמוע אותו, כבר למדתי
שלהיפטר ממנו יהיה קשה מאוד. אויב מבית. גייס חמישי. יושב לו
שם ולא מפסיק לדבר כל הזמן. הוא אחד היחידים שאני מכירה שיש לו
יותר מלים מאשר לי. תמיד יש לו תשובה מפורטת ומנומקת היטב למה
שאני אומרת וחושבת. זה מרגיז אותי שאני יודעת שהוא צודק,
ולמרות שלכל מה שהוא אומר יש צד שני, אני בדרך כלל מוותרת לו.


לקול הפנימי שלי יש כל מיני גוונים. לפעמים לחשוש קטן וטורדני,
לפעמים קול פדגוגי של תוכחה, לפעמים צעקה גדולה, לפעמים הוא
לובש את הטון הזה, הכאילו רך שישר גורם לי לדמוע. לפעמים הוא
גם נחמד אלי אבל אז אני יודעת שהמכה לא תאחר לבוא. הרבה פעמים
אני מרגישה שהוא נגדי ולא מפרגן לי. הוא תמיד נגד לעשות דברים
כי הוא אומר לי שאחר כך אני אפגע. בשביל מה את צריכה את זה,
הוא אומר לי בקול של תוכחה, ומזכיר לי שהוא מכיר אותי כל
החיים, ובקול שלו אני שומעת עייפות מכל השיחות שיהיו לנו
אחרי.. תמיד אותן שיחות.

פעם קצת נמאס לי ממנו, אז אמרתי לו שיפסיק כבר עם זה. אמרתי
לו, אני לא יודעת מי שמך להיות לי לקול קטן. אבל אתה ממש
מעצבן. לפעמים אני כבר ממש לא יכולה לחיות איתך ככה. תלך. ואז
הוא חייך בחיוך קטן ויהיר של מבוגר המדבר אל ילד שלא מבין.
נדמה לי ששמעתי אותו נאנח. הוא השתהה רגע, ופעם ראשונה רציתי
שהוא יפצח את פיו וידבר כבר. ואז הוא אמר, את לא מבינה. הכי
אני שונאת שאומרים לי את לא מבינה אבל אני יודעת גם שהוא אמר
לי את זה קצת כדי לעצבן אותי. את צריכה לחשוב שאני השומר שלך
בעצם. אני מגן עליך. את רגישה כל כך, לוקחת הכל כל כך אישי,
נעלבת, מצפה, מחכה, לפעמים את כל כך מתלהבת שאת לא רואה את מה
שעומד לבוא מעבר לפינה. ואני הרי מדבר אליך משם. אני בעדך הוא
אומר לי. אבל זה הופך אותך גם למעצור שלי אני עונה חלושות, אני
מפסידה המון דברים בגללך.

ואז אני מנסה אסטרטגיה חדשה. אתה הפחדים שלי, אני מבינה את זה
ויודעת שאתה בסך הכל רוצה שיהיה לי טוב. אבל חשבת פעם שבגלל כל
החומות שאתה בונה סביבי אני לא מנסה, לא מעזה, לא פורצת. אולי
אני לא מתרסקת כל שני וחמישי בזכותך אבל גם לא נוגעת בשמים
ואני יודעת שזה אפשרי. אמרו לי.

אני לא אלאה אתכם בכל הפרטים של השיחה הזו. אני סומכת עליכם
שאתם יכולים לדמיין חלקים נבחרים ממנה. הקול הקטן לבש את
הפרצוף הסבלני והשיחה נמשכה אל תוך הלילה ואתם יודעים שיצאתי
ממנה רצוצה ומובסת. הוא שיקף לי מציאות הגיונית ועגומה ממנה
הבנתי שוב שבלעדיו אני אבודה. בסוף הוא אמר, זה שקשה לך איתי,
זו רק הוכחה לכך שאת לא בשלה להתמודד עם כל מה שמחכה לך בחוץ
בעצמך. אולי בגלל זה יותר טוב לי בלעדיך, אמרתי בלב אבל לא
העזתי לומר את המלים בקול רם. אז השפלתי מבט.

תגיד, אמרתי לו באחד מרגעי השיא של השיחה, בכלל אתה אוהב
אותי?, וגוש ענק של דמעות חנק את גרוני. זו היתה שאלה שהוא
לימד אותי, כמובן, לא לשאול. הוא הסתכל לי בעיניים ואמר, בטח,
יש לך ספק. אני חלק ממך, איך אוכל לא לאהוב אותך, אבל בקול שלו
לא היתה טיפת סימפטיה. אולי קצת חמלה.

ואז חל השינוי. היום אני לא יכולה לשים את האצבע אם היה זה יום
מסוים או ארוע כלשהו שבעקבותיו, במהירות הכל היה פתאום אחרת.
בלי לנהל שיחות, בלי לבקש או להתחנן, גרשתי את הקול הקטן. אני
לא יודעת איפה הוא היום. אולי מציק למישהו אחר או אחרת. אולי
אורב לי מאחורי הדלת, מחכה לרגע של חולשה. אבל נפטרתי ממנו.
כמו בחלומות הכי הכי שלי שאף פעם לא גיליתי לו כי ידעתי שהוא
יצחק עלי.

טוב, אתם יודעים איך זה, כמו שגם כשאמא שלך לא בסביבה, שלא
לדבר על אמא שלי, אנחנו יודעים מה היא היתה אומרת בסיטואציות
מסוימות וזה כבר לא משנה אמרה או לא, הדברים עוברים בראש. אז
ככה זה גם עם הקול הקטן הוא כבר אינו אבל דבריו עוד מרחפים
מעלי לפעמים, לא אשקר. אני יודעת שעוד יהיו ירידות (שקט קול
קטן..) אבל אני יודעת גם, שהתחילו חיים חדשים, אחרים לפחות,
שבהם אני הקול הגדול.