לפעמים, כשאני חושב על האקדח, אני מבין שאני אדם עצוב מאד.
נשמתי חלולה ואפלה. ריקנות אינסופית שמאיימת לבלוע אותי בכוח
שאיש לעולם לא יוכל להבין.
שיר, שמשליך אותי לעולם עצוב וכחול.
תהום, שנפערת ושואבת את כל מה שזמני ובר חלוף.
רשימה אינסופית של הישגים, המוכתמת בדם הקורבן שלי.
שאפתנות - החטא שלי. חסר מנוחה ורעב תמידית.
כמו רעל שזורם בכלי הדם שלי והחליף את התאווה לחיים.
היא גם מחזיקה אותי חי. חזקה יותר מהאקדח, כרגע.
תקווה עמוקה לשינוי. לא בתנאים, אלא בהשקפה.

אהבה, כמה שאני זקוק לך עכשיו.

חמימות ואינטימיות שיגרמו לי לשכוח את האקדח.
מישהי שתחבק אותי כשאני ישן, שלא אוכל לשלוח יד
וללחוץ על ההדק...