בלילות לבנים ישבנו שתינו
בינינו הפרידו רק שני עשורים
וגם שולחן סלוני, בקבוק הקוניאק
ושתי כוסות זכוכית דקיקות

ביחד חיטטנו בקלשונותינו
בתוך המוח והנשמה
בכל פעם הרגנו פרה אחרת
אחת קדושה מהשניה

באכזריות בתבונה
הבטנו למטה ישובות אי שם
בפסגה
בסכין חדה קילפנו בזעם קליפות
של, אסור ומותר
ובלא רחמים מחינו בלעג
דמעות רגשנות נושנה

הניקוטין חידד את המוח
והאלכוהול - נקטר שכחה

והמוות כבר לא הפחידנו
הסרקזם היה שיריוננו-
שריונם של הפגיעים הגאים

ותמיד בפליאה,היית שואלת-
איך לא לי נולדת?
את - נשמתי התאומה

ובאותם לילות,
זמן לא הפריד בייננו
שכחנו את מניין השנים
לעגנו לצער,צחקנו לרוע
עד שהשחר האיר

ופעם אמרת
הביטי-
הרי בשבילי יש יותר עבר
אני צעדתי את רב הדרך
וזה מוזר -
כאילו ולא היה דבר
ולכן למרות שנפגשנו בצומת
לא נהיה שוות לעולם
מכיוון -
שאני כבר במדרון יורדת
ואת עדיין צועדת במעלה ההר