"אמא," אמרה גילי, "תספרי לנו את הסיפור על סבא אורי והגרוש".
"טוב", אמרה אמא. והיא התחילה לספר:
"פעם היה ילד קטן שקראו לו סבא אורי..."
"אמא!!!" צעק נונו, "איך זה יכול להיות - ילד קטן שקוראים לו
סבא אורי?!"
"אה, טוב." אמרה אמא, "אז מההתחלה..."


היה היה ילד שקראו לו אורי. לאורי לא הייתה אמא. היא מתה כשהוא
היה קטן, ואבא שלו היה שולח אותו כל קיץ לדודים מחיפה כדי
שיטפלו בו. הדודה ציפורה והדוד יהודה מאד אהבו את אורי, ומאד
ריחמו עליו, כי לא הייתה לו אמא, אז הם קראו לו "אורי'לה
המסכן" ופינקו אותו מאד.

יום אחד הדוד יהודה רצה לשמח את אורי הקטן, אז הוא נתן לו מתנה
מאד גדולה. הוא נתן לו גרוש.

"אמא, מה זה גרוש?"
"גרוש זה מטבע של כסף. כמו אגורה."

"אגורה אחת? איזה מין מתנה זאת? מה כבר אפשר לעשות עם אגורה
אחת? אי אפשר לקנות בזה כלום."

כשסבא אורי היה ילד, בגרוש היה אפשר לקנות המון דברים. למעשה,
אם היה לכם גרוש, הייתם יכולים להכנס למכולת כמו של שימי
וזוהר, ולקנות כמה ממתקים שאתם רוצים. גרוש אחד היה אז המון
כסף, ולכן אורי הקטן היה מאושר. הוא הכניס את הגרוש לכיס שלו,
וחשב - מה כדאי לי לקנות בגרוש? אולי אקנה סוכריה עם צפצפה? או
שוקולד? או כושי?

"מה זה כושי?"

"כושי זה קרמבו. ככה היו קוראים לקרמבו כשסבא אורי היה ילד."

ואורי הקטן המשיך לחשוב. אולי מסטיק? אולי אסקימו?

"מה זה אסקימו?"

"אסקימו זה ארטיק."

"אולי חוברת מדבקות?" הציע נונו.

"אולי חוברת מדבקות."

אבל אז קרה דבר נורא.

"מה???" צעקו שני הילדים ביחד.

אורי הקטן הכניס את היד לכיס, ומה הוא גילה שם במקום הגרוש?
הוא גילה שם חור גדול.
והגרוש?
הגרוש נפל דרך החור, והלך לאיבוד.
אורי הקטן היה עצוב, ומאוכזב, וכמובן - מייד התחיל לבכות.
הוא בכה,
והוא צרח,
והוא צעק,
והוא רקע ברגליים,
והכה בידיים,
והוא בכה עוד,
ועוד,
עד שהדודה ציפורה באה בריצה לאורי הקטן וחיבקה אותו חזק ושאלה:
"מה קרה, אורי'לה המסכן? מה קרה לך? למה אתה כל-כך בוכה?"
"איבדתי את הגרוש", בכה אורי הקטן, "הגרוש שלי הלך
לאיבוווווווווווד".
"אוי ואבוי", אמרה הדודה ציפורה.
גם היא הייתה עצובה. גרוש באמת היה הרבה כסף.
"אוי ואבוי, אורי'לה המסכן. מה נעשה? זאת באמת אבדה גדולה."
אורי הקטן בכה עוד יותר, ובכה, ובכה. כל אותו יום הוא בכה
ובכה, הפנים שלו נרטבו מדמעות, העיניים שלו נעשו גדולות
ואדומות, האף שלו זלג, ואף אחד לא הצליח לנחם אותו. הדודה
ציפורה חיבקה אותו, ונישקה אותו, וקראה לו אורי'לה המסכן
ובישלה לו כל מיני דברים שהוא אהב, אבל זה לא עזר. הדוד יהודה
ביקש ממנו לעזור לו לבנות עפיפון ודגם של אונייה מעץ והקריא לו
סיפורים שהוא אהב, אבל זה לא עזר. בסוף, הסתכלה הדודה ציפורה
על הדוד יהודה ואמרה: "אין ברירה". והדוד יהודה הסתכל על הדודה
ציפורה, עיקם את הפרצוף, משך בכתפיים, והכניס את היד לכיס.
"הנה", אמר הדוד יהודה לאורי הקטן. הוא הוציא את היד מהכיס
והושיט לו - מה?
"עוד גרוש!" צעקו ביחד שני הילדים.
נכון מאד.
ואורי הקטן - ישר הפסיק לבכות. הדמעות התייבשו מייד וחיוך גדול
יצא והאיר לו את כל הפנים. הוא לקח את הגרוש, ואמר תודה, כי
הוא בכל-זאת היה ילד מחונך.
"ועל הגרוש הזה תשמור טוב", אמר הדוד יהודה, "ואל תאבד אותו."
ואורי הקטן רץ לחדר שלו לשים את הגרוש במקום בטוח.
עברה דקה, עברו שתי דקות, ופתאום...

"נווווו!!!" צועקים הילדים.

הדודה ציפורה והדוד יהודה שומעים...

"מה???" צועקים הילדים.

קול בכי. אורי הקטן שוב התחיל לבכות.
"אורי'לה המסכן, מה קרה עכשיו?" רצה אליו הדודה ציפורה בבהלה.
"הגרוש שלי", בכה אורי הקטן, "הגרוש שהלך לי לאיבוד..."
"אבל נתתי לך גרוש אחר במקומו", נדהם הדוד יהודה.
"כן", בכה אורי הקטן, "אבל אם לא הייתי מאבד אותו, היו לי
עכשיו שניים..."

הדודה ציפורה והדוד יהודה פרצו בצחוק גדול.
"אתה יודע מה?" אמר הדוד יהודה, "יש לי רעיון בשבילך."
"מה?" שאל אורי הקטן.
"קח את הגרוש שנשאר לך, ושים אותו מול המראה", אמר הדוד
יהודה.
"ככה יהיו לך שניים!"