שוב,
שוב אותה תחושה.
התחושה הזאת,
התחושה הכל-כך מוכרת הזאת.
תחושה של מחנק בגרון.
ולא סתם מחנק, מחנק שגורם לבכי.
בכי מבפנים.
בכי מהכי בפנים שיש, מהלב.
ולא הלב הזה שמזרים דם לכל הגוף -
אלא הלב ההוא, ששומר בתוכו את כל הרגשות שלנו.
הלב ההוא, שאצלי כבר מזמן מדמם.
הלב שידע אהבה, אך ידע פגיעה.
יודע הוא פגיעה, יודע אפילו יותר מאהבה.
והכי עצוב, זה שהאהבה הזאת הייתה יותר אהבה חברית מאהבה
אינטימית, רומנטית תקראו לה.
הלב שלי יודע יותר לאהוב את חבריי מאשר את תשוקותיי.
וכך בוחר הוא,
בוחר הוא כל פעם מחדש,
מעדיף על פני להיות מאושר -
לגרום לאנשים, לחברים, להיות מאושרים.
וכך זה תמיד היה, וככל הנראה תמיד יהיה.
אמרו לי - עדיף להיות זאת שאכפת לה מחבריה, מאשר זאת שהיא כלבה
שחושבת רק על עצמה.
אבל שואלת אני - האם אין דבר באמצע? האם אני יכולה להיות
אכפתית כלפי חבריי אבל גם לחשוב קצת על הרצונות שלי? על
תשוקותיי?