[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








שוב,
שוב אותה תחושה.
התחושה הזאת,
התחושה הכל-כך מוכרת הזאת.
תחושה של מחנק בגרון.
ולא סתם מחנק, מחנק שגורם לבכי.
בכי מבפנים.
בכי מהכי בפנים שיש, מהלב.
ולא הלב הזה שמזרים דם לכל הגוף -
אלא הלב ההוא, ששומר בתוכו את כל הרגשות שלנו.
הלב ההוא, שאצלי כבר מזמן מדמם.
הלב שידע אהבה, אך ידע פגיעה.
יודע הוא פגיעה, יודע אפילו יותר מאהבה.
והכי עצוב, זה שהאהבה הזאת הייתה יותר אהבה חברית מאהבה
אינטימית, רומנטית תקראו לה.
הלב שלי יודע יותר לאהוב את חבריי מאשר את תשוקותיי.
וכך בוחר הוא,
בוחר הוא כל פעם מחדש,
מעדיף על פני להיות מאושר -
לגרום לאנשים, לחברים, להיות מאושרים.
וכך זה תמיד היה, וככל הנראה תמיד יהיה.
אמרו לי - עדיף להיות זאת שאכפת לה מחבריה, מאשר זאת שהיא כלבה
שחושבת רק על עצמה.
אבל שואלת אני - האם אין דבר באמצע? האם אני יכולה להיות
אכפתית כלפי חבריי אבל גם לחשוב קצת על הרצונות שלי? על
תשוקותיי?







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אין שכל אין
דאגות


תרומה לבמה




בבמה מאז 31/7/05 12:57
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דרורי רייט

© 1998-2025 זכויות שמורות לבמה חדשה