את חשה את הלילה,
עד מרכז העצמות.
מביטה בחלון,
רואה רק צלליות.
שומעת שיעול כל כך מוכר,
ויודעת שזה רק השקט .
את יודעת שזה רק השקט הקר.
כך אני קוראת לו,
כמו שלג לבן וחסר חיים.
את שומעת את הנשימות שלך
ובכל זאת את מרגישה  מתה.  

בבוקר את מתעוררת לחיים.
זה נראה לך טוב ומשמח. אבל אחרי שנייה את שוב רוצה להיות מתה.
מתה כמו בלילה. כאשר כולם ישנים. ואת רואה שוב את הצלליות האלה
בחלון. ואת שומעת שוב את השיעול המוכר.
ואת שוב רוצה להרגיש את השלג.

רק מה? את לא יודעת למה. את לא מבינה מה יפה במוות. מה את
מחפשת בחיים.

אולי זו אובססיה לשינוי. אולי שעמום טוטלי.

את לא מבינה את עצמך. ולא מבינה למה לא מבינים אותך.

את מחכה לסוף ופוחדת ממנו.

פוחדת פחד מוות.