ככה זה פוגע, חוזר אליי - בבום גדול!
בבת אחת, ככה סתם, ב"יום בהיר אחד".
טוב, זה לא מפתיע, כי היינו די הרבה זמן יחד,
אבל חשבתי לעצמי שזה נגמר...
שלושים יום עברו!!! שלושים!!! אבל לאאאא... אתה התחבאת בתת
מודע שלי. חיכית להזדמנות בה לא אחשוש להיפגע, בה לא אחשוש
ממך!
אבל לא, הכל סתם, שיט. זהו. שיט. כי הרי, כן, אני כנראה הדחקתי
את רגשותי, אבל... מה זה עוזר לי?! אפילו המילים לא מסתדרות
לי! הן לא!
הכל יוצא בבלאגן, כמו מאפיין של שירה מודרנית, כך לפחות המורה
לסיפרות אמרה... אוי, שוב החלפתי נושא... אני מצטערת, אז איפה
הייתי? כן! הייתי פה! במצב חסר הטעם הזה שככל הנראה ידעתי
שיחזור. נפרדנו. לא היינו ביחד. זאת לא הפעם הראשונה. אמנם
הפעם הכי ארוכה, אבל לא הראשונה. וכן, ככה מחדש חזרנו להיות
יחד, ואני מחדש לא מרוצה ומדחיקה ובלה בלה בלה בלה בלה!
אז אולי אני צריכה לנתק ממך את הקשר? פשוט ככה... לא לדבר...
אבל בכל פעם מחדש אני מפתה את עצמי לדבר איתך, מוצאת תירוץ.
אני יודעת שאתה חושב שאני סתם מזבלת עכשיו, אבל... בכל זאת,
תקשיב לדבריי. אני גם הבנתי עם עצמי שאני רוצה להמשיך הלאה,
אני רוצה למצוא בן אדם אחר לחלוק איתו את כל הדברים. אבל אני
לא יכולה להתנתק. אתה... אתה תמיד נמצא שם, לאן שלא אפנה,
כשאני מתקלחת... אתה שם איתי במקלחת... זוכר?... כשאני ישנה
אתה שם, מחבק אותי... זוכר?... אפילו כשאני על המחשב! אתה על
הכיסא מלפני ואני מחבקת אותך מאחורה ואנחנו גולשים ביחד
בפורומים של תפוז... וכשאני מסתכלת מחלון חדרי, אני רואה את
הפארק... את האגם... אני רואה את מה שהיה... ביום הראשון שלנו
יחד... בקיץ שעבר.
אולי זה בגלל זה. בגלל שקיץ... איך שבשנה שעברה היינו מדברים
כל יום כל היום... אני הייתי בארצות הברית, אתה כאן בישראל...
כל יום חיכיתי ליום בו אחזור הנה, לישראל, ליום שבו אראה אותך,
היום ההוא באגם... היה חם, אבל נעים... קיץ. הקיץ תמיד היה
התקופה הכי טובה שלי, פעם כשעוד אהבתי ימי הולדת, פעם כשהיינו
נפגשים כל יום עם כל החברים... פעם כשהייתי תמימה ונאיבית, אני
לא אומרת שאני לא כזו עכשיו כי אני הרי מודה בזה שאני כן, אבל,
קצת פחות... הרבה פחות...
ועכשיו, לשמוע את קולך בטלפון, ולדעת שזה סתם, סתם שיחה, שלא
תוביל למקום כלשהו, הרי אין מקום שיכולה היא להוביל אליו.
סיימנו את הקשר. הוא הסתיים.
וכן, זה נשמע עכשיו כאילו אני רוצה לחזור אליך, ואני לא יודעת
אם זה נכון, אני חושבת שלא, זה לא שאני רוצה לחזור אליך עכשיו,
אלא אני רוצה לחזור למקום ההוא בזמן בו היינו מאושרים ביחד,
וישבנו ביחד והתחבקנו ולא חשבנו על דבר, ראינו רק את התמונות
של הסרט ולא ראינו את המצב בו כל העולם נמצא.
השירים ברדיו! גם שם אתה נמצא... לכל שיר יש משמעות אחרת...
אפילו השירים הכי מטומטמים, גם הם מזכירים לי אותך! הו, מה
אעשה עכשיו, מה?... עבר חודש, עבר דווקא טוב! הייתי עם בן אדם
אחר, לא משהו רציני, אתה זוכר, סיפרתי לך! וצחקת! ואז... הכל
חזר אלי... חחח איזה אירוני זה, אני מספרת לך את זה ואז אני זו
שמרגישה מחדש הכל, לא אתה... לא אתה הכואב... אלא אני. ואולי
לא? אולי גם אתה? אבל שוב, זה לא חשוב. אני לא רוצה. אני לא
רוצה לחזור אחורה.
איך אני שואלת, היש בן אדם שיכול לענות לזה? איך?... איך הכל
חזר אלי ככה... ככה סתם... בבום אחד גדול!