אומרים שהכל התחיל מפגישה ידידותית אחת. קצת מוזר לכנות את
אותה פגישה כידידותית שכן שני המשתתפים בה אינם טיפוסים
ידידותיים במיוחד, אבל כשחושבים על זה תככים תמיד היוו זרז
מבטיח ליצירת חברויות שונות למיניהן.
הפגישה נערכה על ענן צדדי, לא מרכזי במיוחד, לא אפור במיוחד,
לא ענני במיוחד - ענן פשוט, פשוט ענן. לא נראה היה שהפגישה
הייתה מתוכננת. מספרים שדמיון פשוט ישבה לה בנחת על אותו ענן
ונחה בשעה שהפחד חלף על פניה, דוהר במהירות מרתיעה על גבי הענן
שלו. הפחד לא התכוון לבזבז זמן על שיחה נימוסית. שושלת הפחד
לדורותיה מעולם לא התיימרה להיות נימוסית, ובכך גדולתה. הוא רק
התכוון להעיף מבט מזרה אימה בדמיון. זו היתה מעין יריבות הדדית
- שניהם נהנו להפעיל את כוחותיהם זה על זו (לא תמיד בהצלחה
מרובה). הוא ניסה לעצור את הענן שלו. זה לא היה קל. הענן שלו
היה שובב בדיוק כמוהו והתקדם בצורה מפחידה לעבר הענן של דמיון.
הפחד כבר דמיין את מותו לרגע נמהר אחד (עבודה של דמיון מן
הסתם) לפני שהענן שלו עצר בחריקה מול הענן של דמיון, קצהו
הקדמי משתפשף ברעש כנגד הקצה האחורי של הענן של הדמיון. אומרים
שכך נוצר הרעם, אבל דמיון ופחד מעולם לא טענו עליו זכויות
יוצרים.
"1:0" פחד הסיר את כובעו המדומה בפני דמיון, מתעלם מהעובדה
שהוא לא חבש כובע - ההתמחות שלה הייתה דמיון, אם כך לדמיין
כובע לא יכול להיות יותר מדי מסובך בשבילה.
"למעשה זה 10000000:9999998, אבל...מי סופר" חייכה אליו דמיון
בנדיבות מעושה. ניסיון ההפחדה של עננו של פחד לא השפיע עליה
כלל.
"יקירתי, אני מקווה שלא תפתחי לך אשליות כלשהן" החזיר לה פחד "
אולי ניצחת בקרב, אך לעולם לא תנצחי במלחמה".
דמיון לא טרחה להגיב על הצהרה שכזו. היא חייכה במתיקות ושאלה:
"רצית משהו, פחד, או רק להטריד את מנוחתי כרגיל".
פחד שלח אליה מבט מזווית עינו. הוא לא התכוון לספר לה...הוא לא
התכוון לספר לאף אחד, אבל הוא הרגיש כאילו הוא חייב לספר
למישהו, ודמיון הרי הייתה מישהו...ולא מישהו גרוע כל כך, למרות
היומרנות המעצבנת שלה בנוגע לכך שתנצח אותו. הוא החליט להיות
ישיר. "למעשה, כן, רציתי" הוא התפרקד ביתר נוחות על הענן שלו,
מחפש את התנוחה הנוחה ביותר "רציתי לתהות בנוגע למשהו".
"אני מקשיבה" הבעתה הקפואה של דמיון לא השתנתה ופחד לא יכל
לדעת אם היא מופתעת או לא בעקבות השיחה הפתאומית.
"ובכן, אני לא יודע אפילו מהיכן להתחיל..." הוא נאנח.
"למה שלא תתחיל מההתחלה" הציעה דמיון, הגיונית כתמיד. פחד חייך
אליה חיוך מעוצבן "חכם מאד, שכן אני חשבתי לתומי להתחיל מן
הסוף". דמיון משכה את כתפיה בתגובה, כמו אומרת שעם טיפוס
מפוקפק כמו פחד - לעולם אי אפשר לדעת.
"ובכן, אני משער שרציתי לתהות...רציתי לדעת אם הבחנת בשינוי
כלשהו אצלי, מאז שאנחנו מכירים" לשמע הדברים הללו דמיון
הזדקפה. זה היה יותר מעניין ממה שחשבה שיהיה. ממתי פחד היה
זקוק לחיזוקים מעודדים לאגו
"אני יודע שאנחנו מכירים כבר זמן רב" ברגע שפחד התחיל לדבר,
המילים זרמו.
"לא הייתי מגדירה את זה כ"הרבה"" תיקנה אותו דמיון "רק כמה
אלפים, קרוב לוודאי".
"הרבה זה מושג סובייקטיבי" העיר לה פחד. הוא שנא את הצורך שלה
לתקן אותו כמה שיותר. היא אהבה לעשות זאת כשרק יכלה. "בכל
מקרה...בזמן האחרון אני מרגיש שמשהו השתנה...הכל השתנה...הכל
ולא כלום, אם את מבינה". דמיון שלחה אליו מבט מבולבל ופחד טרח
להסביר: "בדורות האחרונים זה עוד היה נסבל. למעשה ההתמחות שלי
הייתה במיטבה. שמי לא הוזכר באף בית מהוגן. אנשים נרעדו כשרק
חשבו עלי, הייתי התכונה המתועבת ביותר על בני אנוש! הייתי..."
"פחד, די עם ההשתפכויות הליריות, לאן אתה חותר" עצרה אותו
דמיון.
"אני חותר לעובדה שפעם הייתי משהו. הייתי אני. לאחרונה אני
מרגיש שאני רק צל עלוב למה שהייתי בעבר" הודה פחד בלחש "את
מבינה...אני לא מצליח להפחיד אותם...לא כמו פעם. הם ממציאים
לעצמם כל מיני דברים...כל מיני דברים שיפחידו אותם. הם מחסנים
את עצמם רגשית על ידי כל מיני סרטים מפוקפקים...הסיוטים הם כבר
מילה פופולארית בלקסיקון שלהם, הם מפחידים את עצמם בתדירות
גבוהה, הצעקה מופיעה לנגד עיניהם על כל מסך... אני חושב שהם
פשוט...נהנים לפחד! אני פשוט מיואש, מצב המאזן השנתי של
ההפחדות שלי קרוב למשיכת יתר. אם זה יימשך כך לא אוכל לשאת את
ראשי בכבוד לצד כל התכונות האחרות! האם זה ייתכן האם השפעת
הכוח שלי פגה" כתפיו של פחד השתופפו בתבוסה כשגמר את המונולוג
המרגש הזה וציפה לתשובתה של דמיון.
דמיון נאנחה והנהנה בראשה: "אני אכן מבינה למה אתה מתכוון.
לצערי, גם אני חווה את אותו הדבר. הם באמת לא כמו פעם...הם
השתנו איכשהו. הם כבר לא מדמיינים. הם לא מבזבזים זמן על חבר
דמיוני, על עולם של פנטזיות. הם רוצים הכל, מהר ועכשיו. הם לא
רוצים דמיון או חיזיון. וגם אם כן - יש להם עולם וירטואלי
משלהם שמשמש מקום מפלט. הם לא קוראים, הם לא חושבים. הם כבר לא
שומדבר!". דמיון נאנחה שוב. הפעם האנחה שלה הייתה משותפת עם
אנחה עגומה מצד פחד.
"אז מה נעשה" דרש פחד לדעת "אנחנו לא יכולים להשאיר את המצב
כמו שהוא! המוניטין שעוד נותר לי ייהרס כליל!".
"אבל, מה אנחנו כבר יכולים לעשות" שאלה דמיון, שוב הגיונית
באופן מפתיע ליצור שמתבסס על דמיון.
פחד חשב. גם דמיון חשבה. הם ישבו על העננים שלהם בשתיקה עגומה
וחשבו. המוחות שלהם מפיקים ניצוצות בוהקים מרוב מחשבה. אומרים
שכך נוצר הברק, אבל
דמיון ופחד מעולם לא טענו עליו זכויות יוצרים.
"מצאתי!" פחד קרא לבסוף, אחרי שניה, או דקה, או יום, או יובל.
קשה היה לדעת. הזמן חולף מהר כל כך שם למעלה. דמיון שלחה אליו
מבט מצפה, ופחד החל לשטוח בפניה את תוכניתו: "אני יודע מהי
התוכנית המושלמת! איך לא חשבנו על זה קודם שיתוף פעולה, זה כל
מה שדרוש!".
"שיתוף פעולה" דמיון לא הבינה.
"שיתוף פעולה - ביני ובינך!" פירט פחד "אם נשתף פעולה נוכל
ליצור את הדבר המפחיד ביותר שהיה קיים אי פעם. זה לא יהיה עוד
סתם דבר מפחיד בצורה בנאלית שכזו...זה יהיה מפחיד
סובייקטיבי!"
"מפחיד סובייקטיבי" דמיון שנאה כשפחד השתמש במונחים מפוקפקים
שהיא לא הבינה. הוא אהב לעשות זאת כמה שיותר.
"כן. אנחנו ניצור פחד דמיוני. לפחד הזה לא תהיה צורה מוגדרת.
כל אחד ידמיין אותו בצורה שונה. כל אחד ידמיין את מה שמפחיד
אותו. כך הפחד ימלא את מטרתו - הוא לא יוכל שלא להפחיד את בני
האנוש שכן כל אחד ידמיין בו את הדבר שמפחיד אותו ביותר. והדבר
שמפחיד אותו ביותר - חייב להפחיד אותו".
"כמה מרושע, כמה שטני" דמיון שלחה לעבר פחד את אחד מחיוכיה
הנדירים. "כמה מתוחכם. אני אוהבת את זה!". מבטם של השניים
התלכד במבט חורש מזימות.
אומרים שכך זה התחיל. מכאן והלאה זה התגלגל בצורה מפחידה שעלתה
על כל דמיון...הם יצרו משהו מוצלח מאד, שכן בדרך כלל שיתוף
פעולה של מוחות גדולים שכאלו מניב פרות. הפעם ההצלחה הייתה מעל
ומעבר למצופה. כדור הארץ כולו נרעד. הם שלטו בו שלטון טרור,
מסרבים להניח לשאר התכונות לפעול בצורה כלשהי שתפריע לפעולתם
קרוב לוודאי - משום שאחרי הכל, כשחושבים על זה: בזכות האהבה
נוצרו הדורות הבאים, לא ובזכות החכמה הפכו הדורות הבאים
למתוחכמים כל כך שלא זקוקים לפחד ודמיון, לא פחד ודמיון ידעו
היטב ששלטונם חייב להיות היחיד אם הם רוצים לשלוט בכלל. הם
ידעו שתכונות אחרות עלולות להפיל אותן מכס המלכות, והם לא היו
מוכנים לוותר עליו בקלות שכזו. דמיון הודתה בפני פחד שהדבר
שמפחיד אותה ביותר (פחד לא שכח להזכיר לה אחר כך שהתוצאה
ביניהם עומדת כעת על 10000000:9999999) הוא האהבה. לאהבה הייתה
נטייה מעצבנת לתחוב את אפה לעניינים לא לה. אם יש מישהו שיוכל
למצוא דרך לגבור עליהם זו היא. פחד אמר לה שהיא רק מדמיינת
(אחר כך הוא תהה אם זה היה שער עצמי).
אומרים שהמצב היה גרוע. עוד יותר מגרוע. שאי אפשר לתאר מצב
שכזה. אנשים חיו על הפחדה תמידית. זה היה לא מוגדר, לא מוסבר,
לא מתואר...אך זה היה מסביבם, תמיד, לכל מקום שהלכו. לאחדים זו
הייתה מסיבת הסיום בבית הספר שלהם - אליה לא הוזמנו, לאחרים זו
הייתה מסיבת הסיום שאליה כן הוזמנו והפכה להיות המאורע המשפיל
ביותר בחייהם. זה היה בן הזוג התורן שזרק אותם. זה היה בן הזוג
התורן אותו זרקו בגלל שגילו אותו בוגד בהם. זה היה הרוצח
הסדרתי שעקב אחריהם ברחוב. זה היה הם כשהפכו לרוצח סדרתי. זה
היה מוות ארוך ומלא ייסורים. זו הייתה מחלה קשה וממושכת. זה
היה להביט בראי ולראות את עצמך בלי מסיכות. זה היה להביט בראי
ולא לראות את עצמך בכלל. זה היה הכל ולא כלום.
אומרים שהוא היה קיים אז. לא אומרים בדיוק מתי ולמה ואיך. אבל
הוא אכן היה שם, באותה התקופה. מקורות סודיים לוחשים את שמו
תוך כדי העפת מבט חשדני מסביב. אומרים שקראו לו עוז. הוא היה
האנטי תזה המושלמת לתוכניתם של דמיון ופחד. הוא לא פחד. הוא לא
פחד מדבר. האומץ ניבט מעיניו החמות. מספרים שאנשים התקרבו אליו
כשהלך ברחוב, רק כדי לשאוב נחמה מכוחו. הוא היה התקווה לעתיד
טוב יותר, לעבר רחוק - לחיים ללא פחד.
ואומרים שהוא לא היה לבד. היא הייתה איתו. או שמא הוא היה
איתה. לעולם לא הצליחו לדעת מי מצא את מי. הם היו שניים שהיו
אחד. לעולם לא נפרדו. גלינדה הייתה זו שסיפרה לעוז שיש משהו
מפחיד בחוץ. שהיא הרגישה אותו. עוז לא הבין בהתחלה על מי היא
מדברת. הוא לא יכל לתאר לעצמו את זה. הוא לא יכל לתאר לעצמו מה
זה פחד. אבל גלינדה הסבירה לו באיטיות ופירוט. מנסה להביא
דוגמאות. הניסיון לא היה ממש אפקטיבי. שכן להסביר פחד לאדם שלא
יודע מהו הוא כמו... לנסות להסביר מה זה אדום לעיוור צבעים.
אבל עוז החליט לעשות משהו, לא בגלל שרגשותיו הושפעו ולו במעט
מסבלם של ההמונים. לא בגלל שתיאורה של גלינדה על המצב בחוץ חדר
ללבו, אלא בגלל שהיא חדרה ללבו. היא חדרה ללבו והוא לא יכל
להניח למשהו, "מפחיד" ככל שיהיה, להטריד את מנוחתה.
אז הוא יצא למסע. היא יצאה איתו כמובן. זה היה מסע ללא תאריך
חזרה, ללא אפשרות חזרה. הם הלכו למצוא את זה. את הפחד הדמיוני.
עוז החליט לדבר איתו בהיגיון, להסביר לו שזה לא בסדר להפחיד
אנשים תמימים. עוז לא פחד. הוא לא ידע מהו אותו פחד דמיוני
ולכן לא יכל לפחוד. גלינדה פחדה. אבל היא לא הניחה לעוז לראות
זאת. היא ידעה שפחד מטריד אותו. מטריד אותו בגלל שזה מטריד
אותה.
אומרים שהם מצאו אותו. או שמא הוא מצא אותם. העניין הזה לא
ברור לחלוטין. עוז נעצר כאשר חש את משב הרוח הקפוא על פניו
(לפי השמועות הוא ידע שזה הסימן לנוכחותו של הפחד הדמיוני).
הוא הורה לגלינדה להישאר במקום בטוח מאחוריו (ג'נטלמן עד הסוף
המר). הוא ניסה להתקדם, אך גילה שהוא לא יכול. רגליו היו
מאובנות. ידיו היו קפוצות בחוזקה. לבו פועם במהירות. אבל הוא
לא פחד. עדיין לא. הוא כחכך בגרונו וקרא בקול רם: "סלח לי, פחד
דמיוני!".
"לסלוח" הקול הדהד מסביבם, בתוכם. "ועל מה עלי לסלוח לך, נערי
הצעיר".
"לא התכוונתי לכך במובן המילולי של המילה" הסביר לו עוז
"למעשה, אם מישהו חייב כאן התנצלות למישהו - זה אתה!".
"אני" תמה הפחד הדמיוני, ורק קולו גרם לגלינדה לרעוד "מה
עשיתי".
עוז לחץ את ידה של גלינדה, מנסה לחזק אותה בעודו משיב: "אל
תנסה עלי את הטון התמים שלך. זה לא יפעל. אני יודע מה עשית. מה
אתה עדיין עושה. גלינדה סיפרה לי ואני דורש שתפסיק, אתה שומע
אותי שתפסיק ברגע זה!".
הקול צחק. כי לא היה לו משהו אחר לעשות. הכלבלב  היומרני
והצעיר הזה מעז להציב לו אולטימטום. אם זה לא היה מצחיק - זה
היה עצוב. "ואם לא אפסיק, מה בכוונתך לעשות" הוא שאל לאחר
שהתגבר על פרץ הצחוק.
"אגרום לך להפסיק" השיב עוז במלוא הרצינות.
"תגרום לי להפסיק" הפחד הדמיוני הפך למשועשע יותר ויותר עם כל
רגע שעבר "ואיך בדיוק תעשה את זה אלפים רצו ונכשלו. אני אינני
ניתן להפסקה. אני אינני כלל. לא תוכל נגדי. כי לא תוכל בכלל.
רק המראה שלי יגרום ללבך לקפוא".
"לעולם לא!" עוז קרא באומץ "אני אינני מפחד לא ממך ולא
משכמותך. ולבי לבטח לא יקפא - לבי שייך לגלינדה, ורק היא יכולה
לצוות עליו לקפוא!".
"כך...לבך שייך לגלינדה" חזר הפחד הדמיוני על המידע שקיבל. "אם
כך אתה מוכן להתייצב נגדי לשאת בתוצאות אם תיכשל".
עוז פתח את פיו כדי לענות בחיוב אך אצבעותיה של גלינדה התהדקו
סביב ידו "לא" היא לחשה "אל תעשה את זה. אני מפחדת...אני מפחדת
שלא תחזור אלי".
"אה הא!" צהל הפחד הדמיוני "חברתך כבר נפלה ברשתי. דמה כבר
קופא בעורקיה"
"עזוב את גלינדה מחוץ לכל הסיפור הזה!" צעק עוז. הוא יכל לסבול
כל דבר. אבל לא את העובדה שהיצור הנבזה מתקרב לגלינדה. "יהיה
בסדר" הוא הבטיח לגלינדה "זה יותר מדי מאוחר מכדי לסגת כעת.
אני לא יכול לסגת. לא אחרי שהוא נגע בך"
הוא התקדם מספר צעדים קדימה לעבר הקול וקרא: "אני מוכן".
ואומרים שכאן זה נגמר. תוך שניות ספורות עוז היה מוטל לרגליה
של גלינדה. גלינדה הביטה בו בחוסר אמון, רואה אותו מתמוטט
כשליבו קפא, ואחר עיניה הפכו למימיות והיא לא יכלה לראות דבר.
המליחות החמה מילאה את עיניה והיא בכתה. היא בכתה ספלים שלמים
של דמעות, היא בכתה נחלים שלמים. היא בכתה אגמים. אומרים שכך
נוצר הגשם, (אבל גלינדה מעולם לא טענה עליו זכויות יוצרים).
אומרים שאם תטעם את טיפות הגשם עדיין תצליח להבחין במליחות
דמעותיה של גלינדה. אומרים שדמיון ופחד הביטו בה. שניהם
מחייכים בשביעות רצון לנוכח האיום שהוסר. אבל משהו אחד הציק
לדמיון (עבודה של סקרנות אולי). "מה בדיוק הוא דמיין שם" היא
שאלה את פחד מילניום שלם לאחר מכן.
"את הדבר היחידי שהיה מפחיד אותו אי פעם" מלמל פחד בשביעות
רצון "הוא ראה את חייו בלעדיה." הוא שלח מבט גוער בדמיון "את
חשבת שהאהבה תהיה בעוזרם. אני ידעתי שהיא תהיה אבן הנגף הגדולה
ביותר שלהם".  



מוצ"ש כ"ב אייר תש"ס