לי יש סרט משלי.
אני הבמאית של עולמי.
חבריי היקרים, אתם דמויות משנה.
שאר העולם - אתם ניצבים בשבילי.
כל חיי הם תסריט.
כשאני עצובה הסרט שלי יהיה עצוב.
כשאני שמחה,
הסרט שלי יהיה שמח.
כשאני בוכה, זה עובר אחרי כמה זמן
כי העלילה מתקדמת.
כשאני צוחקת, זה בהחלט עובר אחרי כמה זמן
כי חייבים להגיע לקטע העצוב, לקונפליקט.
אולי אני דמות טראגית? אולי אני דמות מעורפלת? אולי אני דמות
שמחה?
אני יודעת שיום יבוא ואני וגם אתם, כל אחד בזמנו יזכה באוסקר
משלו
על הבימוי הכי טוב, התסריט הכי טוב, משחק הכי טוב...
והכי חשוב, פסקול הכי טוב.
לכל אחד המנגינה שלו.
כשאני רואה כוכבים אתם רואים אותם, אחרת.
כשאני רואה עצים ודשא, אתם רואים אותם אחרת.
כל אחד והצבעים שלו, והכל - לפי המצב רוח.
יכול להיות שכל זה לא אמיתי ואפילו, די בטוח שלא.
אבל... בהחלט יותר נוח לחשוב שאחרי כל כך הרבה מאמצים לחיות את
החיים האלה שלפעמים בלתי נסבלים, לפחות מגיע לנו אוסקר.