|
אף לרגע
לא שמתי, שתקתי
סכר
פי נחל אכזב
של מילים
מעצמן הן סירבו
להיוולד
בלילה שחור זה
מול נצח הכוכבים המלובשים אור
בצינת השמיים.
גם את
יקירה, מולי
מאוד שותקת.
עת שולחת
מבטך כמרגלת חרש
קימורי שמלת המלט
על בשרך.
עת מציתה פנס
בקצה רחוב
רחוק מעין
ומרהיבה יופייך.
אין דבר
שאחדש לך,
ידעת אותי
ראשית עד אחרית
כי אל ידייך
פרצתי
לראשונה בבכי
בחיקך גמעתי חלב
אם,
בצל קורתך הייתי
לאיש
עתה עליי לילך
כבר מאוחר
והשחר
לא קרוב הוא
עדיין
דעי כי בלבי
אנצור כל פעמונייך
ומגדל צווארך
אשק כל לילותיי
לא אשכחך מיד
וגם אחרי כן -
כי לבנותייך
הן
אושיותיי. |
|
|
מתהפך לאחור,
נשכב על הגב,
ושוב מתהפך,
מסדר את הישבן
בצורה המדוייקת
שבה ארדם.
מסתובב שמאלה
ושוב ימינה,
ומחליט לחשוב
חזק שאני ישן,
ואז פוקח עין
ומציץ, כי אני
ממש לא מצליח
להרדם |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.