"אבל לא חתכתי!" אני אומר לו. הוא מביט בי במבט מאשים כזה.
"לא, לא חתכתי" אני אומר לו בפסקנות וליתר בטחון תוקע את הקנה
של האקדח בצלעות שלו. נהיה חוצפן זה. מה הוא חושב, שאני אשתוק
לו עוד פעם? אנחנו עוברים את הצומת. אני נצמד לימין הכביש
מאותת ומסתכל במראה. מסביב מכוניות חותכות אותי ואפילו צופרות,
אבל אני שומר על המהירות - טיפה מתחת ל 55, שהדפקט לא ירשום
אח"כ שנהגתי עם עודף בטחון עצמי.

"אתה מטורף לחלוטין! אתה מודע לזה?!" הוא מתנשף בקול רועד "זה
בחיים לא ילך לך!" אני מעיף בו מבט. הוא יושב שם מכווץ לתוך
עצמו, מזיע כמו חזיר, חיוור כמו דף ההערות שלו (שריק בינתיים).
"איך הולך לי עד עכשיו?" אני שואל ומפנה אליו חיוך חם ומרגיע.
הוא ממצמץ, מנסה להוציא קול, בולע ומנסה שוב "בחייך בחור תן לי
לרדת, נשבע לך שאני לא מגלה לאף אחד".

"בחייך רפי" אני עונה "מה אתה מפחד? תראה איזה נהג אלוף יש לך
פה, אל תגיד לי שאתה לא מרגיש בטוח יותר כשאני מאחורי ההגה,
מאשר הזאתי, שהייתה אתנו פעם שעברה. אני לא מאמין  שאותה העברת
ואותי לא!" הוא מנסה  לענות לי אבל אני מהר דופק לו  את הידית
של האקדח בעורף. הוא נאנק מכאב, אבל שותק. בטח מתבייש בעצמו,
שהעדיף להעביר את ההיא רק בגלל הרגליים היפות שלה ולא נהג אלוף
כמוני.

"מה עכשיו? שמאלה? מה אתה אומר?" אני מנסה  לדובב אותו. אולי
אם אני אתיידד איתו הוא יתחשב בי קצת. לא שנראה לי שיש צורך.
עד עכשיו אני נוהג כמו גדול. בינתיים אנחנו מגיעים לרמזור
אדום.  לידינו עוצרת פז'ו קבריולט אדומה ובה שתי בחורות יפות.
הג'ינג'ית  במושב הימני מעיפה מבט על ה 'ל' בחזית האוטו ושולחת
לי חיוך. אני מחייך לה בחזרה ודופק לטסטר עוד איזה שטוזה
בצלעות עם הקנה, שלא יחשוב לעשות קולות של הצילו. היא מנופפת
לי וצועקת "בהצלחה". "תודה" אני מחזיר לה  "נראה לי שהפעם זו
הפעם".

האור מתחלף לירוק. הפז'ו טסה לדרכה אני ממשיך לנסוע, אני מעיף
מבט אל הטסטר דרך המראה. הוא נועץ בי מבט היסטרי בעיניים
פעורות. "מה דעתך?" מחייך, אני שולח יד קדימה "אולי קצת
מוזיקה?"