ושוב חולפים אחד על פני השניה, מבטים מתחלפים, כמו בכל בוקר,
מה עובר לו בראש? על מה הוא חושב? למה הוא מתנהג כאילו הוא
מעוניין אבל לא עושה עם זה כלום? הוא מחייך חיוך מבויש. "היי",
אני אומרת. "בוקר טוב", הוא עונה, וחולף על פני לכיוון הבניין.
אני מחכה שניה. מסתובבת. רואה אותו מתרחק. הוא לא מסתובב אלי.
אולי זה סימן שהוא בכלל לא רוצה.
למה זה כל כך קשה?
אני מדמיינת אותנו עומדים במסדרון, הפעם הוא לא חולף על פני
אלא עומד מולי, אני אוזרת אומץ ומנשקת אותו ואחרי הנשיקה הוא
מודה לי שעשיתי את הצעד שהוא חשב עליו כל כך הרבה זמן. צלצול
מחריש אוזניים קוטע את המחשבות שלי. אני הולכת בזריזות לכיתה.
עוד צלצול כמוהו נשמע. אני מתיישבת במקום שלי. חושבת עליו.
החיוך המבויש הזה מסתיר כל כך הרבה מאחוריו. הלוואי שהייתי
יכולה לדעת מה הוא חושב רק בוקר אחד. אז הייתי מבינה הכל.
המורה נכנסת לכיתה. היא לא מפריעה לי להמשיך לחשוב עליו.
"היום נעבור את השיעור עם כיתה נוספת", היא אומרת. זה לא ממש
מטריד אותי.
"איזו כיתה?" כולם שואלים בסערה.
"י"א 2", המורה אומרת.

אהה... י"א 2... מה?! י"א 2?! זו הכיתה שלו. אני מתיישבת זקוף.
מזיזה את התיק מהכיסא שעל ידי... וישר מחזירה אותו חזרה. אין
שום סיבה שהוא יתיישב פה... הכי הרבה אחת הבנות מהכיתה שלו
תבקש לשבת לידי. נכנסים כמה ילדים לכיתה, פתאום הוא נכנס. הוא
מתקרב, עובר את הטור הראשון, עובר את הטור השני, עובר את הטור
השלישי, נכנס במעבר של הטור שלי, עובר את השולחן הראשון, עובר
את השני... הלוואי...
"סליחה? אפשרת לשבת פה?" הוא שואל.
"בטח", אני מחייכת, מורידה את התיק.
בינגו! אני חושבת מכל המקומות בכיתה הוא מבקש לשבת לידי. הוא
מודע לקיומי.

המורה מתחילה ללמד. אני לא מצליחה להקשיב לה. כל מה שאני שומעת
זה את הנשימות שלו, התזוזות שלו... לא מצליחה להתרכז בכלום, רק
בו.
"את מבינה משהו?" הוא שואל אותי.
"לא ממש", אני מחייכת, "ואתה?"
"גם לא..." הוא צוחק.
"ובכימיה, את מבינה את החומר?" הוא שואל.
"בכימיה האמת שכן", אני אומרת.
"באמת? כי אני הצטרפתי רק השנה ואני לא כל כך מבין. את חושבת
שתוכלי לעזור לי?" הוא מבקש ממני.
"אני חושבת שכן..." אני מחייכת.
הלוואי. כל דקה בחברתו תהיה ברכה. אפילו אם זה צריך לכלול ספר
כימיה ודפדפת משובצת. זה עדיין לא מוריד מערך הזמן בחברתו.
"אולי היום אחרי בית ספר?" הוא שואל, "את פנויה?"
"כן..." אני משקרת. קבעתי עם ענבל שאני אבוא אליה. אבל עם ענבל
אפשר לבטל.
"שיעורי בית השאלות בעמוד 45 לשתי הכיתות. המשך בוקר נעים."
המורה מתחילה לארוז את הדברים שלה. זהו. נגמר השיעור. חבל. היה
נעים לשבת לידו. להריח אותו. לדבר איתו.
"אז היום? בשלוש זה טוב?" הוא שואל.
"כן. בשלוש בדשא", אני אומרת.
"תודה", הוא מחייך את החיוך המתוק שלו, אוסף את הדברים שלו
ויוצא.
אני יושבת המומה. לא מאמינה למה שקורה לי. החלום שלי מתגשם.
טוב, זה לא בדיוק החלום שלי, ללמד אותו כימיה... אבל זה
מתקרב... זה צעד אחד לכיוון החלום שלי.

כל היום עובר עלי בתהיות. מה יהיה ואיך יהיה. אני כל כך מחכה
לזה...
אני מסיימת ללמוד בשעה שתיים וחצי, דוחה עם ענבל למחר ויושבת
לחכות על הדשא, אולי הוא יקדים.
אני מחכה עשרים דקות, בחמישה לשלוש הוא מגיע.
"היי", הוא אומר ומתיישב לידי.
"היי", אני מחייכת.
"ממש תודה שהסכמת לעשות את זה..." הוא מחייך.
"אין בעיה", אני מוציאה ספר כימיה מהתיק.
הוא מוציא קלסר. "אני לא מבין את החלק של האטום", הוא אומר.
"מבנה האטום?" אני שואלת.
"כן, זה!" הוא מחייך.
אני צוחקת
"זה ממש פשוט. יש גרעין וחלק חיצוני", אני אומרת, "בגרעין יש
פרוטונים ונויטרונים, כל השאר זה אלקטרונים".
"עד פה הבנתי", הוא אומר, "ומה קשורה המסה המולרית?" הוא
שואל.
"היא סכום המסות של כל החלקיקים באטום", אני אומרת.
הוא כל כך קרוב אלי. מסתכל על מה שאני מציירת על הדף. אני
מרגישה את הנשימות שלו, את הריח שלו, זה משגע אותי. לעשות את
זה? אני חושבת. הוא לא היה יושב לידי ומבקש ממני עזרה בכימיה
אם הוא לא היה מעוניין בי... אני עושה את זה. אני מתקרבת אליו
לאט ומנשקת אותו. פתאום אני מרגישה אותו הודף אותי מעליו.
"מה את עושה?!" הוא שואל נדהם.
"א... אני חשבתי שזה מה ש... אתה רוצה", אני מגמגמת.
"אז חשבת לא נכון..." הוא אומר בשקט.
"אה... אני מצטערת..." אני אומרת.
"טוב. תודה על ההסבר... אה... ביי..." הוא מרים את הדפדפת שלו
וחוטף את העט שלו מהיד שלי.
"מה ביי? אבל זה היה רק ההקדמה, ביקשת עזרה ו..."
"זה בסדר. הבנתי. תודה." הוא קוטע אותי, מרים את התיק שלו
והולך.
אני מחבקת את הברכיים שלי אלי. מרכינה את הראש. ובוכה. שאף אחד
לא יראה. שאף אחד לא ידע. בוכה. הכל היה אשליה. המוח שלי תעתע
בי. הוא לא רצה. הוא גם לא ירצה. זה בכלל לא הכיוון.

ושוב חולפים אחד על פני השניה. אני מרכינה את הראש. רק לא
להסתכל לו בעיניים, הוא עובר כאילו לא שם לב שאני שם, כאילו
עסוק במשהו אחר. אני יודעת שהוא רואה אותי אבל ממש לא רוצה
למשוך את תשומת לבו.
הוא חולף על פני. אני מסתובבת. רואה אותו מתרחק.