כמדי לילה, ישבתי בביתי באותה פוזיציה מוכרת שבה נהגתי לשבת,
קרוב לשולחן הכתיבה, וקראתי את המאחורה של צנצנת הקפה החדשה
שקניתי היום ועוד לא פיניתי זמן להניח אותה במקומה המיועד על
המדף.
הדבר היחיד שהשתנה עם הזמן הוא הכיסא.
  מפלצות ושדונים, בעלי כנף וזוחלים, ננסים וענקים שבקושי רב
העבירו עצמם במשקופים, חדי קרן וחדי לשון, הסתובבו בחופשיות
בין החדרים, בוקעים מהאסלה, פורסים שמיכה בחצר ומשתזפים לאור
ירח, מגלחים כל מיני מקומות במקלחת, אומרים שלום, מכינים לעצמם
סנדוויץ', בעודי קורא את המאחורה של הצנצנת, מעשן עד לפילטר
ולוגם קלות מהמים המבעבעים.
"לא, עזוב! זה לא טקילה." אומר לשיכור הכפר שרצה לשתות לי
מהסודה.
"תגיד," אומר לי השיכור, "אתה יודע, אם תשאל את הכלב הזה שם
כמה זה שתיים ועוד אחת אתה יודע מה הוא יגיד לך?" הוא שאל ודקר
אותי בעפרונו השבור והמשיך מבלי לחכות לתשובה, שלא נראה לי
שהייתה מגיעה: "הוא יגיד לך חמש. חמש! אתה קולט. וכולם מתלהבים
מזה שהוא יכול לדבר.
"בינינו," הוא מתקרב אליי שאיש אחר לא ישמע, כשצחנת האלכוהול
שלו כמעט והורגת אותי, "אני בכלל לא מתלהב מזה, לדעתי הכלב הזה
אידיוט ולא יודע אפילו לעשות חשבון פשוט."
לפתע הקונדור נכנס בדלת והכריז:
  "אני בסכנת הכחדה!"
כולם הריעו לו ונופפו לזכותו. גם השיכור נעמד רועד על רגליו
והשתחווה לפני אדונו התיאורטי.
אני לא כל כך הבנתי על מה כל המהומה אך ברגע שהקונדור החליף
הבעה וגירש את כל היצורים מהבית, הבנתי מה מתרחש פה.
"אדוני, עליי לדבר עמך בדחיפות," אמר לי הקונדור והתיישב.
"ראיתי שהשארת אוכל במסדרון..."

  הוא לקח אותי לחדר המתים, החדר הכי חמים בכל הממלכה. "הכל
בסדר, מלכי?"
"לא קונדור!" קפצתי ממקומי, "הגיע הזמן להרוג! להשמיד! לסיים
את מה שהתחלנו!"
הנחתת אגרוף בכף יד הספיקה בכדי לשכנע אותו.
"אנחנו לא צריכים חינוך מחדש!"
"כן," החל הקונדור להתרומם מהריח.
"אתה גם מריח את זה, נכון?" הסתכלתי עליו; פיו מזיל ריר, קצף
של אמסטף. 'קדחת קרציות,' חשבתי.
"זה הריח של השיגעון, קונדור. לשיגעון יש ריח ומי שלא הריח את
הריח הזה של השיגעון לא יודע מה זה להיות משוגע.
"זה, קונדור, ידידי, יועצי בפה ובטלפיים, זה הריח של השיגעון.
"ברוך הבא לעתיד..."

  התעוררתי בתוך ערימה של כאב זוחל מסביבי, חודר ונושך, הלב
היה חצוי לשניים, צבעים התפשטו מהאגן והברכיים... מה השעה
עכשיו בכלל?
הרגשת המדבר לא עזבה אותי; אני נשלף בכוח ממרומי ממלכתי אל
השדים והכולירות, שיבריקו את נעליהם עם שטרות הכסף החדשים
שאביא להם וודאי.
הזעתי באותו בוקר, אם זכרוני אינו בוגד בי שוב, זיעה חריפה
שהבריחה כל יצור אורגני ברדיוס של מאות אלפי קילומטרים. 'היום
לא צריך מקלחת,' חשבתי והורדתי לעצמי את הרגליים. איתי לא
משחקים.