מאז שהייתי קטן היה לי רק חלום אחד.
שאחרי שאני אעשה את כל מה שבן אדם יכול לעשות, להרגיש את כל מה
שבן אדם יכול להרגיש ולהיות בכל מקום אפשרי - שאני אהיה חופשי
מן העולם הזה.
ובאמת, כנראה שהספקתי הכל.
כעת אני שוכב על ערש דווי, בזמן שרק זכרונות עוברים במוחי.
אני זוכר את הפעם הראשונה שמתתי.
הפעם הראשונה שאהבתי.
הפעם הראשונה שהרגתי.
כל מעשיהם של החיים מתמזגים בחיבוק מוטרף, הם שלי ואף אחד כבר
לא יכול לקחת אותם ממני.
מה שהיה, היה.
מה שנעשה, נעשה.
אני כבר לא מתחרט על כלום יותר, ואני לא מצליח להימנע מהשאלה
שמטרידה את מנוחתי האחרונה, האם באמת הספקתי לעשות הכל?
ושוב זכרונותיהם של חיים שלמים מציפים את מוחי ואת נשמתי, ואני
מתמלא בסיפוק.
אני באמת בטוח שהספקתי לעשות כל דבר בעולם.
אבל מה עם דברים שבן אדם לא יכול לעשות?

כאשר שכבתי על ערש דווי ידעתי שמשימתי בעולם לא תמה עדיין.
הרי זה לא יכול להות הסוף, נכון?!
זה מעולם לא היה!

קיבלתי כנפיים שחורות, אמרו לי שאני מיוחד.
כנראה שלא באמת מתתי.
כנראה שאני לא באמת בן אדם.