חושך, הבזקי אור לבן מסנוור גורמים לי למצמץ, הכול פתאום
בהילוך כל כך איטי, חוץ ממני. נראה כאילו הזמן נע בקצב משלו,
ורק אני עומד, מתבונן, ויודע שאני יכול לנוע מהר יותר ובלי שאף
אחד ישים לב אני יכול להיעלם מפה. אני יכול לעוף גבוה מעל
ראשים של אנשים והם לא יידעו, בקצב שבו הם נעים לעומתי אין להם
סיכוי בכלל לראות אותי. אבל אני בוחר להישאר ולעמוד. כי שישה
מטרים ממני את עומדת, עם החצאית הזו והצעיף הכחול, מתבוננת בי
בעיניים הירוקות המהממות שלך. ואני יודע בליבי, שאם אני איעלם
מפה, את תדעי, את תהיי היחידה שתשימי לב.
 אין הרבה מקום לזוז, כולם רוקדים באותו הקצב ועם אותן תנועות
אשר חוזרות על עצמן שוב ושוב, ואני יודע, שאין לי הרבה כוח
ברגליים יותר, התזוזות המהירות שלי הופכות איטיות יותר, החול
מתחת לרגלי היחפות מכביד על גופי ואני נע שוב, בקצב האלפים
שמסביבי, רק ליבי פועם מהר יותר מכולם.
 עוד אני יודע, שבעוד שלוש שעות אני כבר לא אהיה פה, אני
אחזור לקיבוץ ואותך אני לא אראה יותר. מחשבה עוברת בראשי,
שאולי את יפה מדי בשבילי, אולי אין לי סיכוי בכלל וכדאי שאני
ארד מזה. שאני אלך למישהי אחרת, אולי לזו משמאלך שמחליפה איתי
מבטים כבר עשר דקות. אבל הפעם, אמרתי לעצמי, אני אעשה משהו שלא
עשיתי אף פעם. במקום ללכת על החברה של הפצצה, אני אלך על
הפצצה. זה יהיה אולי ניסוי קטן בשבילי, שיוציא אותי מהמעגל של
החברות, למעגל של הפצצות. זה נראה שנחמד שם במעגל, מי יודע,
אולי זה יתאים לי.
 אני עוזר אומץ ומתחיל להתקרב, אני כמעט נופל מתיק שמישהו
השאיר על הרצפה, אבל זה לא נראה שאיכפת לך. אני הולך אלייך בקו
ישר, וכנראה שיש לך ביטחון רב, כי את העיניים את לא מורידה
ממני לכל אורך הדרך, אבל ככל שאני מתקרב אני חש במשהו מוזר.
העיניים שלך, את לא מזיזה אותם, את רק מתנענעת במן איטיות
ייחודית כזאת, רוקדת קצת מוזר.
 אני כבר קרוב מרחק נגיעה ממך, "יש לך עיניים מהפנטות" אני
לוחש לך באוזן. עכשיו היא מסתכלת לי בעיניים, אני קצת נבהל,
עכשיו אני מבין כבר למה היא לא הפסיקה להסתכל לכיווני .
  אני חושב על ללכת משם, להשאיר אותה ואת החברות שמסתכלות
עליי במן פליאה שכזאת ובאותה עת מחזיקות בידה, כאילו תומכות
בה. אבל אני לא הולך, אני נשאר. אני מחזיק את הזרוע שלה ומעביר
את כף ידה על פניי, "קוראים לי מיכל" היא אומרת לי, "אתה מרגיש
די יפה בעצמך", אני עונה לה "תודה". "זה לא מפחיד אותך?
העיניים שלי אני מתכוונת". אני עונה לה שלא, "אם העיניים שלך
הביאו אותי לפה, זה לא יהיה מה שיגרום לי ללכת" אני משיב.
  היא עוזבת את ידה של חברתה ומנשקת קלות את שפתי התחתונה.
דמעה יורדת מעינה, אני מנגב אותה. "למה את בוכה?" אני לוחש לה.
"כי אותך, אני לא אוכל לראות לעולם" ענתה.