אהבתי אותה.
אהבתי אותה כמו שבחיים לא אהבתי מישהו.
היינו הולכות לישון כל לילה מחובקות.
אני לא יכולה לתאר את האהבה שלי אליה, והיא, היא לא אהבה אותי
כמו שאני אהבתי אותה, אהבה אותי, אבל לא הרגישה אליי מה שאני
הרגשתי אליה.
יום אחד היא נסעה, נסעה לשבוע שלם.
השתגעתי, חשבתי שאני אתחרפן בלעדייה.

צדקתי.

כל פעם שהטלפון צלצל רצתי לענות כי אולי זאת היא.
כל פעם שהסתכלתי על הטלפון הרמתי אותו וחייגתי אליה.
הייתי חייבת לשמוע את הקול שלה, לשמוע שהיא בסדר, להגיד לה
שאני אוהבת אותה.

ואני אהבתי אותה כל כך.
רציתי רק שהיא תהיה לידי כל היום, שלא תלך.
שבועיים בחוץ לארץ, התגעגעתי אלייה כל כך, הכי הרבה. כל לילה
לפני שהלכתי לישון הסתכלתי בתמונה שלה, הסתכלתי בפנים היפות
שלה ונזכרתי בקול שלה.

אני לא רוצה ללחוץ עליה, לא רוצה להכריח אותה, רוצה שהיא תיקח
את הזמן שלה, שתחליט, אם היא אוהבת אותי גם או לא.
אבל אני חייבת לדעת את התשובה.

אחח, כמה שאני אוהבת את הילדה היפה הזאת, את כל מה שיש בה,
החיוך המקסים שלה, הפנים המדהימות שלה, הקול הרך שלה, את חוש
ההומור שלה, את איך שהיא צוחקת, את הנשיקות שלה, את זה שהיא
מחבקת אותי, אוהבת בה הכל, את כל כולה.

ואני רק רוצה להגיד לה: "אני אוהבת אותך כל כך, אוהבת אותך
יותר מהכל, יותר מאמא ואבא, יותר מאחותי, אוהבת אותך יותר מכל
דבר בעולם הזה, את שלי, שלי לתמיד!"
וכשהיא תהיה שלי, אני אהיה הילדה הכי מאושרת בעולם.
הדבר היחיד שאני מפחדת ממנו, שהאהבה הזאת תהרוס את מה שיש
בינינו, את הקשר המיוחד בינינו שאף אחד בחיים לא יבין.

ואני עדיין אוהבת אותה. אוהבת אותה כמו שבחיים לא אהבתי
מישהו.
אוהבת הכל בה, כל מה שיש לה, אוהבת אותה.