"את לא מבינה אפילו כמה אני אוהב את מה שיש לי איתך"
הוא אומר לה, לי.
מה שיש בינינו זה כלום. שיחה עיוורת.
אתה אוהב אותה כי אתה לא יודע כמה שהיא דומה לי...
כמה שאנחנו זו אני...
אתה אוהב אותה כי אתה מסרב לקרוא בין השורות, וככל שאתה אוהב
אותה יותר היא נחלשת ומחלישה אותי איתה.
לא בה אתה אמור להתאהב, אלא בי.
לא לה זה אמור להיות כל כך קל.
"בשביל מישהו שחשוב לך ממנו מתאמצים קצת יותר" אמרת בעצמך.
ואתה חשוב לי ואני מתאמצת אז למה אתה בורח ממני? אליה...
אליי...
למה אתה לא מבין את מה שכל כך פשוט להבין?
לפעמים אני רוצה שתחבק אותי, סתם כי פעם הבטחת שלא תעזוב
לעולם, סתם כי פעם דאגת לי כי הייתי מישהי מיוחדת ולא סתם עוד
אחת.
"כשאני אגיד לך קבלי חיבוק ענקי תוכלי להיזכר במשהו שכבר קרה"
הרצון החזק הזה לחבק אותך, שתחבק אותי כי זו אני ושלא תחבק
אותה מאותה הסיבה, בסוף הרי יש לך נטיה רק לקבל חיבוקים, בלי
להחזיר.
עכשיו נשאר רק החשק.
"אני מאוד הייתי רוצה שתהפכי למשהו יותר אמיתי"
גם אני. אין לך אפילו מושג עד כמה הייתי רוצה.
שהיא תתאדה מהעולם, שתמחק שזה יהיה יותר אמיתי, הכי אמיתי.
ואין אני בלעדיה, אתה לא יודע לראות פנים אחרות מלבדה.
הרצונות שלך שוכחים מקיום המציאות שלי, הרגש הכי אמיתי שחושק
ושואף למצוא פיתרון מקורי שתבין את כל מה שמבלבל אותי, סוף סוף
אולי תראה כמה אני... זו אני.

"את לא מבינה" לא מבינה כמה הוא אוהב את מה שיש לו איתך.
ואולי כדאי שתפסיקי לנסות...