זאת הייתה נשימתה האחרונה
ששרפה את העור והחתימה אותי בצלקת.
ידה צנחה כשלג ונשמע צפצוף קל אך מהדהד,
נשימתי נעתקה והלב עמד.
לכמה רגעים הסתתרתי, נאבקתי במציאות וסירבתי להאמין,
אך החלום שכל כך קיוויתי להתעורר ממנו נשטף
יחד עם הסירחון והריקבון של הגופה.
כשהיא נקברה והוכנסה לארון המתים החלוד
אני נקברתי איתה.
מסביב למצבה עדיין נשמעים קולות הבכי
והמצבה עדיין מכוסה בפרחים שטבולים בדמעות,
כאילו הכיעור ספוג בכל כך הרבה יופי ולשם מה?
כל שנייה שעיניי עצומות אני מרגיש מטח של אדמה ושל אבנים
מתנגש בגופי וטומן אותי עוד יותר רחוק.
אני סגור וממלא את הארון בתמונות
עד שכבר אין מקום לסדקים ולאוויר זורם נקי מלכלוך.
לפעמים כשאני ממש מתרכז אני מצליח לשמוע רעש דהוי
של התייפחות מתחננת שהיא תחזור,
זה לא אומר לי כלום.
אתם אומרים שהיא תמיד תחיה בתוך לבכם,
ובכן, אני מעדיף לחבק את ידה הקפואה
ולנשום בעורפה לעד.