דורית פיוצ'ר / נדר השתיקה |
איש, איש
שעה, שעה
לכן נקראים אנו בני אדם.
מילים זורמות כמו מים,
נשפכות,
מחלחלות, צורבות את פני הסלע.
פתחתי פרץ,
חצבתי עם מיטב חוטי המשי,
ליפפתי בעדינות,
הסלע נשבר.
הכנסתי את ידי העדינה פנימה,
סילקתי, אספתי, פיזרתי,
נותרו רק מילים בודדות
שלא נאמרו.
הכאב הגדול בעולם פרץ
בזעקה חרישית,
הותיר את כולנו עייפים,
מול פירורי הסלע שהיה ויהיה
הכי יפה בעולם.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|