שוב בכיתי. ולא כי מישהו מת או שמישהו פגע בי. פשוט, כי
בכיתי.
אני מרגישה חנוקה. כל הדמעות שחנקתי, לטובתן, החליטו שהן
מתנכלות לי, והן עלו להן במעלה הגרון, דרך העיניים, והחוצה אל
אוויר העולם. "כמו תינוק", בהתחלה זה כואב, אחר כך יוצא החוצה,
אבל אף אחד לא שמח.
הן החליטו שרע להן בפנים, והן צריכות למצוא מקום אחר, כל מקום.
ואני צריכה אותן בפנים. מליחותן מנחמת אותי, והן גורמות לתחושת
ביטחון שהיא, משהו אחד שאני כן יכולה לנצח. כנראה שטעיתי, שגם
אותן לא אוכל.
קול עמוק ונמוך שר את חיי, בלי לדעת אפילו על קיומי.
הרחמים העצמיים שמכרסמים מבפנים לא שומעים לרצוני העז לשכוח
אותם, להרים את סנטרי, להראות שאני חזקה, להרגיש שאני שווה
משהו.
כזו אני. כך נגזר עלי להיות. לא, גבירותי ורבותי, המתיימרים
להיות פסיכולוגים, זה לא חלק מתהליך ההתבגרות. כזו הייתי
בילדותי, כזו אני בהתבגרותי, כזו אהיה בבגרותי ובזיקנתי.
מעטים הם האנשים המסוגלים להבין את הרגשות האלה. אני לא מצפה
אפילו שמישהו יבין.
כזו אני, כזו הייתי, כזו אהיה...