איך פתאום הרגש הופך לליצן,
ואתה מרגיש כל כך קטן,
חסר משמעות, נקודה משוטטת,
בלי כיוון או לאן ללכת.

    פזמון:
ואני מאמינה בכוכבים,
מאמינה במזל.
ואני מאמינה ביעדים,
מאמינה ברצון, ובכלל
מאמינה בתקווה,
- אויי כמה כואבת האכזבה.

שניה, זה קרה האור שוטף את הבמה,
והרוקסטאר פותח עם גיטרה אדומה.
אותו חיוך דביק שכולם נמתחים אליו,
זה שהמעריצים הולכים בחסד אחריו.

   פזמון:
ואני מאמינה בכוכבים,
מאמינה במזל.
ואני מאמינה ביעדים,
מאמינה ברצון, ובכלל
מאמינה בתקווה,
- אויי כמה כואבת האכזבה.

כואב כל כך, הקרע על סף ההתפכחות,
לדעת שהזית וזאת לא הייתה מציאות.
בכל אכזבה יש מושג של תקווה
שחבוי בתוך מחשבה מנודה.
   
   פזמון:
ואני מאמינה בכוכבים,
מאמינה במזל.
ואני מאמינה ביעדים,
מאמינה ברצון, ובכלל
מאמינה בתקווה,
- אויי כמה כואבת האכזבה.

ואולי האבנים עוד תתגלגלנה מלבן,
והפרחים המורשים לא ישובו ריקם,
והעץ הפשוט העירום יתכסה,
ושוב בתקווה אמצא מחסה...

רציתי רק לומר שהפזמון (למעט המשפט האחרון)
נכתב בזמן אופוריה של תקווה לגבי משהו - שבסוף לא התממש.
לכן, במקום שיר תקווה, בסוף הוא אכזבה - כשמו כן הוא.