מבט עייף, תפילה אילמת
שמתדפקת על עיניים אטומות.
הרוח מהים שורקת נעימה
שהביאה במיוחד ומרחוק.

אני ואת היינו פה,
אם את זוכרת,
וקטפנו את הפרי ואת האור הרך נשמנו;
אבל איננו צעירים, אמרת,
עייפת מהשנים,
וחתמת ביד גסה את אוסף התחושות
אשר רשמנו.

ומה מביא אותנו שוב,
לחלקת הנעורים,
לחול רמוס, מוטל לו כך מותש;
האם חלמת בטיפשותך
לפגוש פה את אותו אהוב,
שאת גופך ידע לאור הולך-נחלש?

אולי כוונו לא נכון,
עולות ספקות, קופצת לסת,
מילים לא נמצאות בזמן והים מאוכזב;
אבל אני בסתר עוד אוהב אותך,
אוהב אותך בשקט,
ומביט בחזרה בים, נושם את מלותיו.