אור אדום,
אני נח, משחרר את ההגה מאחיזה נוקשה,
נושם עמוק, שיהיה אדום ארוך...

זה לחץ בחזה שמניח את הראש שלי על ההגה,
אני מרגיש את הדופק שלי בכל הגוף...

פותח חלון ומוציא סיגריה,
צינת השחר מתפרצת לאוטו וקשה שלא להיעקץ על ידיה...

שאיפות ארוכות,
נשיפות ארוכות,
התרפקות איטית ומענגת...
כמה שאני צריך לשחק עם הלכלוך הזה בשפתיים שלי,
מטריד אותי לחשוב שאני צריך לכלוך בשביל להתנקות,
או שכל הניקיון הזה הוא אשליה בחפיסת קרטון.

ירוק מהבהב,
נישאר כאן לעוד אדום, זה דווקא לא רע...
שוב הראש על ההגה...
אין כלום ברדיו...
כואב לי, החזה... כל כך כואב לי...
והאוויר הנקי והקריר הזה בגרון, חונק, צורב...

הפלאפון מצלצל,
אני מחייך,
זה כאילו כל המפלצות הריחו את הדם והתעוררו.
זאת שעה של זימה, של טומאה, של הרבה לכלוך.

אוי אלוהים שלי,
הבדידות משחררת רסן וכל המפלצות של הנפש מסתחררות במעגל העשן
שלי.
זה מצחיק אותי...

זה גורם לי לחרוק שיניים,
אני מחפש דיסק מתחת למושב, אולי בסיבוב אחר שכזה הצלחתי לשכוח
פה משהו...
בינגו.

ירוק...
אין אף אחד מאחורי, ובעצם אין אף רכב בסביבה בשעה כזאת.
לנסוע? לא לנסוע?

הדיסק מתנגן,
עוד לכלוך,
הזמר צורח בקולי קולות כאילו הוא ילד בן ארבע שלקחו לו את
הדובי.
אין לי מושג מה הוא אומר אבל כוסראבקערס אבוק! אני כל כך מבין
אותו.

אני סוחט את הדוושה
האוטו צורח,
עוד לכלוך...

וגם ההתענגות שאני מפיק מצלצולי זוג קוביות קרח ששחו בלכלוך
שהכנסתי לגוף לפני כמה זמן היא גם התענגות מלוכלכת...

אני שומע את עצמי צוחק...




צמרמורת בכל הגוף שלי,
אני מרים את בלם היד, יורד לשולי הדרך,
הרכב מתנדנד מצד לצד ומחליק על הכורכר עד שנעצר...

אני פותח שוב את החלון,
הפעם מקבל בברכה את הנשיקה הקרירה של השחר...

הנה היא...
קרן ראשונה של בוקר,
בתולה, טהורה...

אני מכבה את האוטו.

הנה היא...
חודרת לתוכי,
מתערבבת ומפעפעת בכל הלכלוך הזה בפנים,
מצמררת, מענגת כל כך...
נשען לאחור אני מתרפק...
מתנקה,

זה נטו נקיון.

האפלה לאיטה מתבהרת.
ועכשיו זאת המלחמה היומיומית של האור והחושך,
של הלכלוך והנקיון.

אני חושב שאני אלך לישון עכשיו, למות,
כדי שאוכל מחר להוולד מחדש.
וזה גם נקיון.