אתה צופה לים, אני צופה לעבר הכביש.
שנינו עומדים במקביל אחד לשני באותו קו רוחב.
אני מצפה לאמי, אתה מצפה לתשובה,
בתוך רגע אחד נקטעה ההכרות שלנו.
אתה שואל אותי שאלות ולא מסתכל לי בעיניים, מסתכל ישר בלי קשר
עין, וגם אני לא כלכך מעזה להסיר את עייני מקו האופק של
הכביש.
ואני מסתכלת לכיוון ההפוך, מצפה שיתארך הרגע הזה עד כמה שהוא
יכול,
עד שאראה את המכונית האדומה שבאה לקחת אותי... ואלי יותר לא
להחזיר.
שנינו עמדנו שם כל אחד לכיוונו,
"אם אראה אותך עוד?"
"לא יודעת"...
"ש לך מספר טלפון שאוכל להשיג אותך?"
"לא..."
"גרה קרוב לפה?"
"כן, קרוב."
"את רוצה את מספר הטלפון שלי?"
"עזוב, אין לי עט ודף... וזמן."
"תבואי להיפרד?"
"לא יודעת."
אני צריכה ללכת, הרמתי את קולי בדיוק כשהמכונית האדומה הגיעה
אט אט ועצרה, פתחתי את הדלת, הכנסתי את חצי גופי, הסתובבתי,
חייכתי ואמרתי שלום, סגרתי את הדלת ועפתי משם כמו כדור מאקדח.