הנה
אני יוצא
דרך ייסורים מוצקים
וכאבים משוננים שדבקו בי השכם וערב.
מתיר
קשרים מסועפים
שכבלו את ידיי עד תום דעתי.
קוטע
עשבים שוטים
מנפשי הפראית.
כורת שורשי
דרך מרקיבים
שהצמיחו לא פעם
שדות של טירוף, יאוש וזעם.
מכחיד
מילים אבודות
חשוכות מרפא ויתומות מתוכן.
במרוצת
השעות
המתות
אני נשגב מבינתי.
אני עלה נידף ברוחות הערות שבנפשי.
במוקדם
(או במאוחר)
פלחי דמותי השבורה
יתאחדו
להם יחדיו
בעלות השחר
נבטים ראשונים של מהות עוברית
יביאו עצמם
לפורקן.
שדות
של זוהר
יניבו לאיטן
קציר עונתי, עשיר ומגוון
של גאות מעוטרת בפריחה מופתית,
תפארת קיום
והדר. |
