ישבתי בחדר. על המיטה.
אמצע הלילה. מביטה מהחלון אל השמיים הכהים שמכסים אותנו עם
מיליוני כוכבים מנצנצים להם בשלווה. הכל שקט... הכל רגוע.
עד ששוב נשמע אותו הרעש הנורא! רעש של אי מנוחה. רעש של בדידות
ופחד. רעש של כאב ושנאה. רעש של קנאה ואהבה.
רעש מחריש אוזניים שרצה להתפרץ.
אבל שמרתי אותו רק לי. בפנים. שלא ייצא החוצה. שאף אחד לא
יישמע.
בחוץ יש עץ. עץ שצומחות עליו דמעות. בכל פעם שאני בוכה נוספות
עוד ועוד דמעות.
הן לא סתם נעלמות. אני חושבת.
החלטתי שנמאס לי שהדמעות מתרבות ושאני חייבת להיות אופטימית
יותר.
אז לקחתי קופסא וקטפתי את כל הדמעות.
סגרתי טוב טוב ועטפתי עם נייר דבק כדי שהן לא יברחו...
עכשיו אני שמחה יותר.
אבל מה הלאה?
מה אם יקרה משהו רע ואני אהיה עצובה?
מה אם שוב יישבר לי הלב?
ואם גם היא תמות בקרוב?
ואם המצב בבית ידרדר?
ואם כל ההשקעה שלי לא תניב פרי ותהפוך כישלון אחד גדול?
מה אז?
אני מרגישה שאני מפלט. וזה ככה. זה נכון.
מפלט לא יכול ללכת למפלט אחר.
אז אני מפלט בודד. ונמאס לי.
נמאס לי שהעץ שלי רק גדל וגדל.
וששום דבר לא מסתדר.
ונמאס שרק אני שונה יותר.
אולי זה טוב? אולי זה רע?
אני לא יודעת... לא כל כך בטוחה.
בינתיים אני בוכה.
והעץ שלי גדל... כן. הוא גדל וגדל. שיפסיק.
אמונה.
אני לא מאמינה באמונה. והיא הבינה שמשעמם אצלי. שאין לה טעם
לחיות בתוכי כי היא לא תשרוד. So she's gone.
אז למה בעצם אני עדיין חיה אם אין בי שום אמונה...?!
טוב, זה לא שלא ניסיתי כמה וכמה פעמים להוציא את נשמתי לחופשי.
ולא להיות כלואה בגוף הזה. שאני שונאת כל כך!!!
ניסיתי. ולא הצלחתי. אמרו לי, אנשים, שמי שבאמת רוצה למות -
יצליח.
והסכמתי. למרות שאני יודעת בכל לבי שכן רציתי. ולא ידעתי
שהכדורים הם טבעיים אז הם לא משפיעים. אז עכשיו אני כאן. ואני
שמחה שאני חיה.
כי יש לי כל כך הרבה תוכניות...
לטייל בעולם.
להכיר מקומות ואנשים חדשים.
לעבוד בעבודות מגניבות.
שאנשים ישמעו שיר שלי (ויאהבו אותו).
לעזור למי שצריך עזרה.
לבנות בית. לא גדול ולא קטן מדי. אבל שיהיה רחוק מכוווווולם...
עם הרבה ירוק, והרבה חיות, וילדים (מאומצים, לא שלי. כי אולי
אני לא אוכל ללדת לעולם). והרבה מוזיקה. והרבה ציורים שאני
אצייר.
ושיהיה לי אוטו קטן כזה שמדי פעם אני אוכל ללכת לראות את
העיר.
לראות סוגים של אנשים. בעיקר בלילה.
ברחובות. בלילה קורים דברים שהכי מעניינים אותי.
אבל הכל תוכניות.
שמעתי מישהו שאמר שמי שחי לקראת העתיד, ככה הוא גם ימות.
טוב. אז שאני אמות כבר.
כי מה בעצם נשאר אם לא תוכניות.
ואם אתם תוהים למה יש לי תוכניות אם כבר אין בי אמונה... (?)
אני אגיד לכם.
אני יודעת שאלו הדברים שאני רוצה.
אני רוצה אותם בכל לבי. יש עוד כמה דברים שאני רוצה שאני לא
יכולה להגיד בפורום כזה, או בכלל...
אבל קשה לי מאוד להאמין שזה באמת יקרה.
נראה לי שיש לי פיצול אישיות. כי אתמול הייתי מאוד שמחה
ואופטימית.
דיברתי עם חברה שלי שלא היתה סגורה על מהות החיים... (כמו
רובנו...)
והאופטימיות שלי זרחה כמו שמש בשעה שלוש אחה"צ. אמרתי לה שאני
אגשים את כל החלומות שלי, ושאני יודעת שהכל יצליח, רק כי אני
רוצה.
הלוואי שזה היה נשאר ככה, תמיד.
אבל זה לא.
ואני שוב בוכה. והעץ גדל.
