חשבת שהיה זה רגע מתיש, עד שהבנת שעבר עליך יום קשה.
ושוב טעית לחשוב כי מדובר בהרגשה זמנית, חד-פעמית, ההרגשה
העכורה שפקדה אותך והתפשטה כסרטן בכל שבריר שנייה במציאות
הוורודה שנשמת.
היא ממאנת להרפות, מתעקשת בסירובה הבלתי מתפשר להתנתק ממך,
כילד המתדפק בצרחות-כאב על שערי הגן ומשווע לזרועות אימו
המתרחקת, אלא שבסיפור הזה אין תום ואין חמלה.

התחושה המרירה, המקוללת, זו שגרמה לך לראשונה
לבחון כל נקודה בארבעת כתלי חדרך הצר,
זו שהשחירה את ריאות הנפש,
הותירה אותך מוכה תדהמה - אתה הרי מעולם לא השתמשת בסיגריות
הזולות שנמכרו בדוכנים של אלה שהתיימרו להבין את החיים.

באין ברירה, ניסית בהצלחה לפרוץ את הדלתות הנעולות,
וכשנפערה לנגד עיניך העגומות התהום העמוקה,
העדפת לפנות חזרה אל התהום האחרת,
זו ששוקעים בה באיטיות ומבלי משים.

ידעת - אתה שוקע מטה, צולל אט אט אל הקרקעית.
כמוך שאר הבריות, אלא שהללו לא הבינו זאת,
ואתה לא יכולת לשתפן בסודך האפל, פן יאמרו:
השתבשה עליו דעתו של זה, הבה נשילהו מעלינו.

ימים של חשיכה, לילות חדלי-מרגוע,
שעות אינספור של טירוף דעת, של חוסר שליטה,
המוח הפך לאוייב, ייצר כנגד הרצון מחשבה ועוד מחשבה -
כולן אומרות אבדון.
הזכרון גם הוא שותף לעבירה, פתח את אלבום התמונות שאתה ניסית
בכל כוחך לשכוח.

אבל כל זאת חלף,
ואתה קמת מתוך ההריסות,
שבר-כלי זחלת לעברה, כרעת ברך, הושטת את ידך, הטית אוזן.
אספת את כל שביבי האנרגיה ששייטו תועים בגופך הנבוב, בנפשך
האובדת, בלב האבל.
שכבת פרקדן על הרצפה הקפואה ונתת לה להיות האחות שתנשים אותך,
הפסיכולוגית שתשים קץ לסכסוך שלך עם עצמך, הציירת שתאייר את
דיוקנך המדוייק, הסופרת שתכתוב את הביוגרפיה שלך...

אם המוסיקה היא הכתף היחידה או האחרונה שיש לך להשען עליה,
כזקן הסמוך על מקלו האחד, כלוליין שכל חייו תלויים בחבל הנזרק
אליו מהחלל הבלתי נראה.
אם בצלילים השקטים יש כדי להרעיש את נפשך, להוציא מעינך
הצחיחה
דמעה רטובה, להפיח בעצב שמחה.
אם קולו של הזמר הזר, האלמוני - הוא שמגלה הבנה, קרבה, הזדהות
עמך. הוא שהופך לקול הכי מוכר ומצליח לפרוט על מיתרי הרגש
העדין שלך, את מלודיית החדווה העילאית.
אם המילים פתאום הופכות למשהו חי, נושם, נושך. אם פתאום הן
הופכות למשהו בפני עצמו, ואינן מוסיפות להיות חלק מהמנגינה.
אם בידן המפתח למכלאות בהן אתה לכוד, אם הן פוערות אופק
רחב-ידיים, ומשחררות אותך לחופשי.

אם השיר נגמר,
ואתה מרגיש שעימו נגמרו חייך,
והינך חש בבהילות אל המכשיר המכני, ומאניש אותו בלחיצת כפתור,
מחייה את עצמך.