ביום שישי סרג'יו הולך לשוק.

הוא כל כך אוהב את השוק, את הריח, את הצבע.

הוא כל כך אהב ללכת לשוק בעיר הולדתו שברומניה, ובילדותו תמיד
הסתובב בשוק, הריח את ריחו, צפה ברוכלים הזריזים אשר מוכרים את
מרכולתם ביעילות ובמהירות.

תמיד אהב לטייל בסמטאות הצרות של השוק, ובבקרים היה עובר באותה
סמטה כדי לפגוש במוכר החביב אדון גארדיני.

בעצם, היה זה אדון גארדיני שהכניס בסרג'יו את אהדת השוק, את
ההמוניות, אך עם זאת את הייחודיות של כל דוכן, את הערבוב אך עם
זאת השלמות שבכל המערכת.

סרג'יו עבד בחברת קבלנות, הוא היה אחד הפועלים. עבודה קשה, שכר
נמוך, תנאים עלובים, והחיים בישראל... החיים בישראל היו
משפילים... הוא היה עובד זר.

כאשר סרג'יו שאל כיצד יגיע לשוק, ענה לו מעסיקו "לשוק אתה
רוצה? בן זונה, מה תעשה בשוק? תגנוב? יא רומני, לך יא זבל,
תעלה על אוטובוס 57, הוא נוסע ישר לשוק, חתיכת גנב מסריח, אתה
לוקח לאנשים את העבודה! זבל..."

כן, סרג'יו קיבל מנת עלבון כזאת בכל יום, כמו הסחורה המגיעה
בכל יום לדוכני השוק.

אבל הוא השלים עם זה, הוא המיעוט, אין לו זכויות כאן.

כאשר סרג'יו הגיע לשוק, הוא גילה שהשוק המדובר הוא אינו אלא
קומץ דוכנים עלוב ומט לפול, ולא השוק הזכור לו מימי ילדותו
ברומניה.

סרג'יו לפתע הבין, החיים שלו הם עצמם שוק אחד גדול, מעורבב, לא
מאורגן, ועלוב.