ואם היא אפילו לא תדע, כל עוד היא הולכת כהזויה, על מה לחשוב,
מה לעשות? יכול להיות שהשנים האלה שלה עם המחויבויות ועם
הלימודים ותו לא. זה לא נמאס, רק חבל לה שכאלה דברים הקיימים
בחיים שלה, חולפים כנגיעות זמן, מבוזבזות. שמאז שהיא זוכרת את
עצמה כבן אדם מאוהב היא רואה את דמותו, לפעמים רק תכונות,
לפעמים קורה וברגע שעמום היא מתפכחת, מתעוררת להכרה של בן אדם
חדש, מורידה את עיניה וחוזרת לתרדמת. הוא לא אמיתי, רק מזכיר
לה אותו. אבל לא אכפת לה לוותר, לא אכפת לה לחיות בתיכון ההוא
שנים עד המוות. בנגיעות זמן של הזיה, לא באמת הזיה, הזיה
בגבולות המציאות.
ורק אם היה מתיחס אליה, אך נדמה שלא ימצא לעולם את המילים
שיוכלו להרגיע אותה בהקשר להזיות שלה אליו, לעולם לא יהיה
תמונת מצב, לפעמים היא יוצאת מכליה, בין השיעורים, באוטובוס,
לא רואה אותו בכלל, רק דרך החלון רוכב על האופניים שלו, בחיים
שלו, ואיך הוא מעז גם הוא כזה מרוחק מכולם, למה הוא לא גורם לה
לקנות בו ואפילו פעם אחת לא, הוא קדוש, הוא הישו של כל הבנות?
קצת פחות מוכר.
מדי פעם מזדהה ככוכב, המבטים שלו, הצורה שהוא נואם לכל האנשים
סביבו והם מעריצים, ובכל זאת כזה מרוחק וגם אם היה הוא פתאום
אמיתי, אז היא יודעת כמה חד הוא יהיה, כמה מתוכנן ומתוחכם
כל-כך עד שהיא תרפה, תוציא מעצמה חיוך מרחף בעיניים הוזות
ותתפלל להשאר רק הוזה עליו, ותתפלל לא להרגיש מדי לא קיימת, כל
עוד הוא ישאר מוזר והעולם יסכים לסלוח.