חשבתי המון איך לומר לך את כל מה ששמרתי לעצמי... בדרך הביתה
דמיינתי לעצמי שאולי אני שומעת את צעדייך מאחורי, הולכים
ושומרים עליי.
אני בדרך הביתה באמצע הלילה, צועדת לבדי, אמורה לפחד מהשקט
השורר אך צוחקת כשמדמיינת אותך מחייך וקורא לי בשם שהמצאת לי.
נזכרת איך נהניתי איתך ללכת לים, איך היית נותן לי את כל תשומת
הלב שלך, כיצד הייתי מתגנדרת כשידעתי שאני הולכת לפגוש אותך.
אני זוכרת איך הרכבת אותי בפעם הראשונה על האופנוע שלך, איך
פחדתי אבל כל כך שמחתי להחזיק את מותניך בחוזקה.
אני זוכרת איך הסתכלת בי, העיניים הכחולות הירוקות לא נעלמות
מזכרוני.
איך היית מחייך ומעשן לידי במין צורך להקסים אותי.
ובכן, הצלחת. עכשיו אני אבודה בתוך תוכך, לא מצליחה להיגמל
ממך.
אני מנסה לא לחשוב על זה... זה רק עושה לי תחושת מועקה. אני
עולה במדרגות, נכנסת לחדרי, מחליפה בגדים ומנסה ללכת לישון, אך
לפני זה מדליקה את המערכת, שמה דיסק של בוב דילן ושומעת את
השיר האהוב שהשמעת לי כשנסעתי איתך.
רציתי להגיד לך שאני אוהבת אותך למרות שלא היינו יחד, נתת לי
כל כך הרבה ועכשיו כל כך מעט נשאר.