היה זה בוקר סתיו-קיץ קריר. אולי לא, קשה היה להבין. בעצם, מזג
האוויר היה בדיוק איך שרוצים אותו כשאתה שוכב מתחת לשמיכה לבוש
בפיג'מה קצרצרה וצופה בשקט בטלוויזיה. בעצם לא כל-כך בשקט,
עובדה; הטלוויזיה העירה את ליאת אחרי 7-10 דקות. גם את זה היה
קשה לדעת. הכל היה כל-כך מטושטש ובו זמנית ברור, בעיקר מה שהיה
ברור הוא שליאת נוסעת היום, היה גם ברור שצריך לאכול.
שרון וליאת היו חברות טובות כבר 5 שנים, בעצם, בין הזמנים
ולפעמים הכי טובות. בשביל שרון כמעט תמיד הכי טובות, אולי גם
בשביל ליאת.
ליאת גרה בצפון הארץ בישוב נידח לדעתם של רוב האנשים שסובבו
את שרון. ישוב חמוד ונחמד, לא נחמד עד כדי כאב, לא כולם הכירו
זה את זה למרות שעשה רושם שה5000- 6000 אנשים שגרים שם, מכירים
כולם את כולם ומשייכים אותם לכל מיני קבוצות ומדביקים לכל אחת
סטיגמה. ליאת אהבה את הישוב שלה ועשה רושם שהיא מוכנה למות
למענו (לפני כשנה היו סיכויים גם לזה), אבל היא גם אהבה את
העיר של שרון, אולי פחות, אבל אהבה. עיר יפה וגדולה, לא עד כדי
כך צפופה והיא גם ממש הייתה שונה מהישוב של ליאת.
ליאת התעוררה כרגיל, עיניה היו סגורות ורק לפי התזוזות
והתנועות והקולות שהיא עשתה שרון יכלה להבין שאולי החברה שלה
התעוררה. בטלוויזיה הראו סידרה שהייתה להיט באותם ימים, יצורים
מוזרים קיפצו להם על המסך של הטלויזיה, עם חיוכים מרוחים על
הפנים.
 ליאת התקשרה לדוד שלה שהיה אמור להסיע אותה הביתה, השעה
הייתה 10:00 והוא אמר שיבוא לקחת אותה ואת שרון ב10:45- בערך.
ליאת ושרון עוד לא קמו ולכן זה היה קשה להסתדר כל-כך מהר.
לשרון היה קשה על הלב. אימא שלה אמרה אתמול שגם היא רוצה
לנסוע ולחזור באותו יום אבל באוטו לא היה מקום. שרון חשבה על
זה כל הדרך לביתה של ליאת. היא  עברה את הדרך הזו כבר מספיק
פעמים בשביל להכיר את כל הדרך לשם וחזרה. למרות זאת עדיין
הייתה את תחושת הטשטוש והמחשבה על אימא וכל זה התערבב במחשבה
שמחרתיים חוזרים לביה"ס (אחרי חופש של שבוע). "איפה אנחנו?
הייתי פה?" שאלה שרון את ליאת כשהאוטו התקרב לשכונה של ליאת
ששרון הכירה היטב. זה היה ניסיון נואש לשנות את האווירה
המוזרה; האווירה המטושטשת הזאת שצפו בה מילים ומשפטים של הדוד
והסבתא של ליאת. האוטו עצר מול ביתה של ליאת וכולם יצאו. הייתה
זו נסיעה של שעה, היא עברה די מהר, ואולי לא כל-כך.
הם נכנסו לבית. היו שם די הרבה אנשים: אמה וסבתה של ליאת, דוד
שלה, שני אחיה, הכלב של אחיה ושתי החתולות שלה. ליאת קודם
ניגשה לאימא שלה, אח"כ לסבתה ובירכה אותה ביום הולדת שמח,
והלכה לחפש את סתיו, החתולה שלה. כשהיא מצאה אותה היא התיישבה
בגינה בעודה כועסת על עצמה, החתולה שלה לא זיהתה אותה בגלל
שליאת נעדרה שבוע.
סתיו הייתה חתולה גאה. אסור היה לקחת אותה לידיים וגם אסור
היה ללטף אותה אם היא לא רוצה, בשני המקרים יכולת לצאת מזה עם
מינימום שריטה. אבל סתיו, לא הייתה רעה, בכלל לא. ליאת מתה
עליה. שרון אהבה יותר את זוזו, חתולה שחורה  שהייתה מסכימה
שייקחו אותה בידיים, והייתה מתחננת באמצע הארוחה שיתנו לה
חתיכת משהו מתחת לשולחן. שרון לא כל-כך אהבה את סתיו, אבל היא
חיבבה אותה מאוד, ממרחק.
אמרו לבנות שאם הן רוצות הן יכולות לערוך את השולחן. לא שהן
לא רצו לעזור, ולא שהן רק הגיעו, אלא שהן ישבו יותר מדי זמן
בגינה. הן ערכו את השולחן די מהר, וחשבו שעכשיו מתיישבים
לאכול. רק אז סיפרו להן שגם דודים של ליאת באים.
היא לא דיברה על דודים שלה, היא רק דיברה על הילרי. בישראל
קראו לה הילה, אבל ליאת קראה לה הילרי. אולי כי זה נשמע יותר
סנובי וככה בד"כ ליאת תיארה את בת הדודה שלה. שרון שמעה לא מעט
על הילרי, היא גם פגשה אותה מספר פעמים, אבל מעולם לא הכירה
אותה או נאלצה לבלות אתה. תמיד יש פעם ראשונה. דודים של ליאת
עלו לארץ מאמריקה לפני הרבה זמן, הילה הייתה רק בת כמה שבועות
כשהם עלו לארץ. החשיבו אותה לצברית ממוצאת שלא כל-כך טובה
באנגלית. מוזר.
אחרי כשעה וחצי הם הגיעו. למרות שהדרך שלהם הייתה קצרה יותר
מזו של ליאת ושרון הם נסעו בחצי שעה יותר. ברגע שהם נכנסו הם
התחילו להתלהב, בעיקר הילרי. עכשיו השם הילרי ממש התאים לה.
כולם התיישבו לשולחן: אימא של ליאת, סבתא שלה, אבא של הילה,
אימא של הילרי (2 טיפוסים שונים) ושאר החבורה. בעצם, לא כולם.
3 היו חסרים: דוד של ליאת שהתעסק בג'יפ שלו ושני אחיה שאכלו עם
הטלוויזיה. כל הארוחה ליאת ניסתה לדחוף לפה של שרון כמה שיותר
אוכל. היא התעלמה לגמרי מהעובדה ששרון צמחונית ומהעובדה שהילה
יושבת לידה, ואולי גם היא רוצה קצת תשומת לב. שרון העירה לליאת
בשני הנושאים מספר פעמים. ליאת המשיכה להתעלם.
כל הארוחה כולה הייתה מאוד טעימה אבל שרון הרגישה קצת לא
שייכת, כאילו היא נדחפת או דוחפים אותה למשפחה ולאווירה פרטית.
שרון לא הייתה יתומה וגם לה הייתה משפחה משלה ושולחן משלה וזו
הייתה תחושה מוזרה משלה. למרות הכל היא הרגישה שייכת, אולי רק
טיפ-טיפה, אבל שייכת.
ליאת ושרון אמרו תודה וקמו מהשולחן, הן הלכו לשבת על הדשא,
בגינה. הילה נסחבה אחריהן למרות שליאת ושרון, לפחות ליאת ממש
לא שידרה לה הזמנות להצטרף. הרושם הראשוני שעשתה בת הדודה של
ליאת על שרון היה דווקא נוטה לכיוון של הילה, כלומר ילדה
רגילה, אולי קצת מחכה ומקנאה בליאת אבל ילדה די נורמלית בת
11.
כשעתיים שלוש הבאות עברו דווקא די מהר. כשנהיה קריר עוד יותר
הלכה ליאת להביא שמיכות להתכסות בהן ולשכב עליהן על הדשא. היא
הביאה 4 שמיכות: 3 ארוכות וצרות ואחת בגודל השלוש, גדולה. היא
נתנה אחת צרה לשרון ואחת להילה, לעצמה לקחה את השתיים האחרות.
כלומר, היא התכוונה לפרוש את השמיכה הגדולה על הדשא כדי שהבנות
ישבו עליה ויתכסו בקטנות. זה לא היה קשה עד כדי כך להבנה,
לליאת ושרון לפחות. הילרי, לא הילה, הילרי שלא הבינה הפכה
לנודניקית וקרצייה שלא מהעולם הזה. היא התחילה לקטר ולומר שזה
לא פייר, ההתנהגות של ליאת בביתה. שרון ניסתה להסביר להילרי
למה ליאת התכוונה, חסר כל תועלת. הילרי נעלבה או משהו כזה..
ואז היא חזרה לשולחן, דווקא די התאים לה לאכול בזמן כזה
(בהתחשב במראה שלה).
ליאת ושרון נשארו לבד, מזג האוויר היה קריר, אפילו שהבנות
התכסו בשמיכה, עדיין היה קר, קריר יותר נכון. שרון אמרה שזה
היום האחרון של הסתיו. היא בעצמה לא הבינה מה היא אמרה וליאת
שאלה מה זאת אומרת, שרון ניסתה להסביר. היא ניסתה להסביר לעצמה
וגם בהזדמנות לליאת.
בעצם זה באמת היה היום האחרון של הסתיו, אולי היה מזג אויר של
קיץ אבל היה זה חופש סוכות, וירדו כבר גשמים. נשארו 60 ימים
לחופש חנוכה, 60 ימים לפגישה המחודשת שלהן...



מוקדש לליאת. קטרינה תמיד נישאר חברות, 6 שנים זה כבר משהו.
בהצלחה!


אוקטובר 2000