אני לא מצליחה להחזיק את עצמי לידו.
נחוץ ניתוק מוחלט שוב לגרגר בגרון את מי המלח, שיסגרו הפצעים
מסכין הגילוח שכמו מכונת כביסה מפחידה הסתובב לו על כל מרחב
הלסת ובחיך המתקתק, שעה שהיתושים בקיץ אורבים לך ולשמיכה שלך
לא נותר כל ברירה, אלא להתקפל ולהסתגר בעצמה כמו ילד שאיננו
מורשה לישון עם הוריו.
הריצות האלו אחרי השינוי הגדול.
ההשכבה המוקדמת, ההתכסות בשמיכת הטלאים מימי מלחמה מלוחים,
כולם מתקבצים לתוך בטני ודרך חורי הענות, קיבולת לב בריאה
ודופק של סוסים ששוט הכה בהם חזק עד כדי כך שבהלה באמצע הלילה
מדם חיוור שנשפך מגרם המדרגות של גבי, איננו שובל של אזהרות
אלא רק חלום בהלות קצר אופקים ונתון לשיקולך.
הידיעה שאני עלולה להיתקל בך מאחד הברים המתפרקים בעיר התחתית,
מנערת אותי מכל כיוון מחשבה אחיד ומערערת את שפיות-דעתי
להחלטות נחפזות מלאות כעס וכאבים עזים שמתחילים להתבצר בחזה
שלי ממקדים את כל הצרות שלי לגליל פח ישן בו ממירים את השקית
בסמים ואת הקשית למוט צר ונחשק.
כל מה שמפריע לי הוא חוסר האדישות שלי שמתבטא בציפייה המתמשכת
והאין סופית להחלטות מצדך, ההרגשה שאדם איננו נשכב לרגלי
הענוגות - מבקש בנימוס שאדרוך לו על הבטן ואכווץ את גופו
באכזריות עם השפיץ של סוליית הנעל לצרצר המקפץ בשדות הירוקים
של בעלי התועבה.
בכל זאת, אתה מחדיר בי תחושה עמוקה של אי שבעות נפשית. אחת
כזאת שמעוררת אותך בבוקר עם שחר ומזכירה לך כמה עלוב אתה תהיה
אם לא תפרוץ את גבול הילדה של השכן. החצוצרה של המלוכה.
ההתענגות על מרחץ דמים בטלוויזיה הפלשתינאית.
חוטי המתכת קוברים באלגנטיות מתונה את שאריות בשרי ועצמותיי.
לא רק שפיל כבד ממדים זינק על הרחם שלי ונגח עם עורו המוצק
בחבלות גופי העירום (כשאני במחציתך, אין כל סימן או זכר
לנהירות עדר שלם ואף אין עקבות על שדות הקוצים שדאגתי להזכיר
קודם בציניות עצובה).
ההומור שלי לאט נהפך לרחמים, כל שנינות שנראית לעין יציבה -
נחפזת לצאת ממקום המסתור שלה, שעה שהנאצים יוצאים עם הנשק מתחת
לבגדים.
אתה שואל אותי אם סיימנו להיום - ידוע לי שתקופות המעבר שאתה
נוהג להשתמש בהם כתירוץ עלוב לכל פחדיך הגדולים, ימשכו עד אשר
תאבד אותי לחלוטין ותרגיש בתול מהאינטליגנציה המגוחכת שלי,
מהתקפי האגו שתפסו תאוצה ברגעים בהם הרגשתי תלויה ושוכנת בית
ליד.
אני מעריצה של העיר.
חניקת המפשעה שלך ברוכסן מדולל בחומרי סיכה והתמצאות חד גונית
בהיררכיה של פוליסות הביטוח לא מעניקות לך שום חסינות בפני
קדחנות הנעורים שלי, המעלה עפר מקברי צדיקים, שותתת כבישים
מצימאון מכונות ענקיות בעלות חוויה מינית אחרונה במושב
האחורי.
"סדר לי את הראש, אבא - כשאני פושקת רגליים ומבליחה שינויים
בהתבגרותי,
בעצם דורשת שתעקוב עם מכשיר הקשר שמחובר לך בעזרת עור וגידים
לתנוך האוזן.
אך אתה משפשף את השעווה וטוען שהמכשיר איננו כשורה".
נראה כאילו הכל מצחיק אותך. אני מוציאה מעצמי יצירות אומנות על
צלקת משונה שתוקפת את אהבתי, ואתה מגחך, סוטה עם השפה העליונה
ימינה, מכניס את היד שלך לשינויים הגדולים שאבי מפספס במקום
להריע ואני נאבקת שמשקלי לא יעמוד על יותר מבלוק או שניים.
אני לא מסתפקת בכאבי החזה, ומושכת לאט את השקיות הכבדות אל
מתחת לעיניים, מושיטה את קשית הפלאים לאישוני עייני והופכת
אותך לצבע כה לבן עד אשר השמיים בערנותם הראשונה זה חורף שלם
מקבלות קנס על הפקרת יכולת - ומוטיבציה מטושטשת מרירה את נוזלי
גופי המלוקקים לתוך קשיות שונות ומסוכנות בהיכל התרבות של
פוליטיקאים חסידים.
אין ביכולתי לכתוב על הבדידות, עטיפתה העדינה שבוקעת בכולנו
שנית ברכישת מנוי לוטו או כרכרה רתומה לסוסי פרא מרתקים -
מעתיקה את כבודי לחביות הבירה שמתגלגלות במורד ההסדרים, נתקלת
באבני שפה שטוחות מנהרות חצר המלוכה, ואבי שלא פעם ניקה את
הכתר עם שערותיי - מכניס להיריון את כל הפילים הפעילים שלעסו
את הקרבה בננו.
משאיר עקבות על גופך. |