בוקר, התריסים מוגפים והאור היחיד נכנס מבעד לחריצים הקטנים
בתריס שהזמן עשה. היא ישנה. שוטף את הפנים, מכין את הקפה האהוב
עלי ויוצא לעבודה.
הרבה זמן עבר אך מבחינתי הכול נשאר אותו דבר.

בוקר. אני לא מתאמץ לקום, אין לי כוח לזמן, שיזדיין הזמן, הכול
נראה כל כך שטויות ופתאום לזמן אין בכלל משמעות. מכניס את היד
למגירה, בעצם, אולי יש סיכוי?
אני קם מהמיטה, שוטף את הפנים ויוצא מהדירה, אולי עכשיו?

עוד בוקר. אלוהים, שריריי כל כך רפים ואין דרך לצאת מן הסחרור
אליו נכנסתי. אלוהים? הוא כל כך קטן עכשיו, כלום, חור בהשכלה.
אנחנו סוגדים למשהו שאף אחד לא רואה, והוא גם לא רואה אותנו,
הוא לא רואה את יצירת הפאר שלו, אכפת לו בכלל? אכפת לו מההרס
שאנחנו יוצרים בנו? אכפת לו שסבל של אחד זאת בעצם הנאה של
מישהו אחר?
את האמת, בכלל תמיד הייתי אתאיסט.

הרבה בקרים ואני כלום, עדיין אותה הסחרחורת וכאב הראש רק גדל.
אני קם מהמיטה, נזהר לא לדרוך על הזכוכיות הרבות שעל הרצפה.
אני רוצה להקיא, שומעים אותי?! אני רוצה להקיא!!!
אבל אין לי מה. לא אכלתי כבר שבוע כמו בן אדם נורמלי. מתישהו
אננס ומלפפונים בחומץ כבר לא טעימים כל כך, אין לי שום דבר
נורמלי במקרר, אני רק אחד, יש עוד אלפים כמוני, למשל באפריקה.
אנחנו בוכים כשאין לנו משהו טעים במקרר, לעזאזל, הם אוכלים אחד
את השני ומנסים להראות כאילו הם אוהבים את זה, על הזין שלי,
הכול על הזין שלי, אני אצא ואוכל מקדונלדס ואחשוב עליהם במיוחד
כשאני אני אבלע את הלחמניה ברעבתנות, רק בשביל ההנאה.

בוקר. היד שלי מחוררת. הכסף נגמר, אבל אני חייב! אשכרה שדים
קטנים יושבים לי באוזן וצורחים "לך על זה!!!". אני חייב להשתיק
אותם, הם אוכלים לי את המוח, מכרסמים אותו כמו היה המעדן הכי
טעים בעולם. אני שומע את הנגיסות, עניין של שניות עד שכל המוח
יעלם, נוגסים ונוגסים ונוגסים, הם לא מפסיקים! אני חייב להפסיק
אותם, חייב.

כבר בוקר. אני לא מתאמץ לפקוח את עיניי, אני רואה את האור, הוא
מסנוור אותי למרות שעיניי עצומות, מחרחר נשימות עמוקות, זה סתם
עוד יום של חול. נמאס. אני מכניס את היד למגירה.

לילה טוב.