השולחן נראה כמו שמשייה ומפת התחרה ציירה את הקצוות. בהתחלה
עוד חיפשתי את האפונה, שהתגלגלה מהמזלג, אך עד מהרה הבנתי כי
המשימה הפכה שולית. מסביבי ניצבו רגליהם של המסובים, סדורות
כחיילים, אך בהחלט לא בלבוש אחיד. למרות שלא שמתי את לבי
לנעליהם של האורחים משנכנסו את ביתנו, כעת יכולתי לזהות כל אחד
ואחד מהם עפ"י מלבוש רגליו.
לפניי ניצבו להן רגליו החסונות של הדוד יעקב - אין לטעות בדבר
- הדוד מקפיד על לבוש ההולם גלריית אמנות, או ארוע צדקה חשוב.
החליפה מחויטת, פניו מגולחים ושיער ראשו, ההולך ומתמעט, מסורק
לאחור בעזרתו של ג'ל דביק. אך כעת, שיער הראש, כפי שבודאי גם
יקרה בעתיד, בלתי נראה והחליפה המחויטת - רק חלקה התחתון מופיע
והוא קצר מלכסות זוג נעליים מרופטות. את השערות המשוחות בג'ל,
מחליפות שערות המבצבצות ברווח הנוצר בין גרבי הספורט הישנות
לבין הגבול אליו הצליחו שולי המכנס להגיע. לא עבר רגע בו פסקו
נעליו מלחכך עצמן בחלק החשוף של שוקיו, כמו היה כלב טרוד
פרעושים.
לצידה של רגלו הימנית, היו ממוקמות נעליה של אחותי מרים -
צמודות כמקשה אחת. כפות ידיה, לחוצות גם הן האחת אל השניה,
נתחבו בין ירכיה, כמפנות תפילה לכיוון לא מוכר, ויצרו בשמלתה
גיא גדול ומסתורי. מתוך נעליה העדינות נמתחות גרביים לבנות עד
ברכיים, ומשם ועד לשולי שמלתה נראה המדרון החלקלק של עור
רגליה. כמעט עברו עיניי לתור אחר האפונה הטועה, ובדיוק החל
לפעפע כתם דם צר ומאורך על עמודי רגליה הלבנים, כאילו עברה
סכין חדה ובלתי נראית, אט אט, ושרטה קלות את גרביה. מפעם לפעם
היו מופיעים כתמים שכאלה על שרווליה, אם בחולצתה ואם במכנסיה
או בגרבי נעליה. כדרכה, לא שמה מרים את לבה לדבר והרגליים
נשארו יציבות וצמודות ללא ניע.
הנה הן רגליו של אחי הקטן ירוחם. ומה הבעיה לזהות כי אלו הן
רגליו שלו?! הרי אין עוד רגליים שזזות כל כך הרבה בעולם כולו.
רוקעות ומשתוללות, שמחת חיים שכזאת. על נעליו ניכר כי הן
למודות הרפתקאות וברכיו תמיד פצועות. לא כשם שמופיעים בעיניי
פצעיה של מרים - עצובים, עם דמעת דם המבקשת לזלוג מטה, אך
נעצרת בשרוול או בגרב... הפצעים של ירוחם תוססים ומלאי חיים -
ברכיו מוכתמות בקדרות גלדים, ובתוכן מבעבע תבשיל אדמדם.
את חיפושיי אחר האפון החמקמק, מטרידה תנועה מפתיעה, של יד
דווקא. תנועת סטירה חטופה, הנשלחת לרגליו המרקדות של זה האח.
הלא זו ידה של אמא, ואף על פי שנעלמה היא חיש קל אל מעל למעטה
השולחן, הספיקה זו היד למשוך את מבטי לכיוון זוג הרגליים
המחוברות (יש להניח) לאותו הגוף. כולם דואגים להתלבש יפה
לארועים משפחתיים אצלנו, אך אמא רוצה להתגנדר. אם היה המילון
העברי נכתב על ידי אמי, הייתה ההגדרה למילה 'התגנדרות' נכתבת
בערך כך: שם למכלול פעולות, המכיל בהכרח: מקלחת, שימוש בתכשירי
עיצוב שיער, מריחת חומרים דוחי חרקים במגוון צבעים על ציפורני
הרגלים והידיים והילחצות לתוך בגדים משנות המכללה. כעת בהיתי
בציפורניה הוורודות משתחלות בין שריגי סנדליה בתעוב.
לפתע לא התפלאתי כל עיקר למצוא, כי רגליו של אבי נוטות הצידה,
כשעכוזו ממוקם לצד זה של אשתו, אך משם ועד כפות רגליו, נמתחות
השוקיים בקו אלכסוני חד. כאילו מרכז הכובד ההכרחי הוא ישבנו,
שמוקם בכיסא שלצידה של אמא, ושאר גופו מנסה ניסיון נואש להתרחק
מגופה האפוף ריחות פלסטיים. כפות רגליו מצאו להן דרור, אך ניכר
עליו כי הוא אינו חש בנוח. שתי ידיו תופפו באי שקט על קטע
המושב שנחשף לצד ירכיו, ואליהן הצטרפו הברכיים - נוקשות האחת
בשניה כדמות מצויירת ההולכת לקראת מעשה המחייב אומץ רב.
"מה אתה זומם שם למטה", נשמע קולה של אמי, "האוכל שלך כבר
מתקרר." רציתי לומר, שאני רק אעיף מבט על רגליה של בת הדודה
רחל, אך כבר מבטי נתקל בהן וקולי נעתק מפי. רצועות סנדלים
עדינות היו שזורות סביב שוקיה, שנצבעו בגוון של קפה עם חלב.
הלובן שהציץ בין בהונות הרגליים, רימז כי גוון עורה המופלא הוא
מתנת השמש. רגליה היו שלוחות רסן, האחת מתוחה כמעט לגמרי קדימה
והשניה נשלחת הצידה ללא מעצורים. שמלתה הייתה קצרה והסתיימה
בקושי בגבולות הברכיים, שגם בצילו של השולחן, ניחנו בברק
מסתורי. דילגתי בעיניי מברך שמאלית לחברתה הימנית, משתדל בכל
כוחי להוכיח מהיכן מבליחה אותה קרן של אור, המוחזרת מברכיה, עד
שחשתי כאילו היו עיניי מפולגות, כל אחת בוחנת רגל אחרת והתמונה
היטשטשה במוחי. כשהתמקד מבטי, מצאתי כי הוא מכוון, שלא באשמתי,
בדיוק בין שתי הברכיים המבריקות. לפתע לא סקרן אותי מקורו של
הברק, כעת פניתי לחקור דבר מה אפל דווקא - חשוך ולא ברור.
ראיתי כבר בעבר תחתונים... גם של ילד וגם של ילדה, אפילו של
מבוגרים. רחל לא הייתה ממש מהמבוגרים, אך היא בהחלט לא השתייכה
אלינו הילדים, אולי משום כך לבשה היא דבר אחר בעמק שבין רגליה.
אינני יודע מה היה זה אותה ה'דבר', אך לבושה הפנט אותי ורק אחר
גערות נוספות מצידה של אמא ("עוד רגע וכולם כבר אוכלים
קינוח"), ותוספות מאבא ("תשב כבר בכיסא כמו בן אדם"), הצלחתי
להתנתק מהמראה ולצוף חזרה למפלס השולחן.
"נו, מצאת מה שחיפשת?" שאל אבא. רציתי לומר שלא, והאפון הקטן
שלי בודאי נמעך, או נאכל על ידי אחד הכלבים. יעקב בדיוק ביקש
עוד תוספת ונראה כי הוא מסב לאמי אושר רב - האוכל כנראה לא
התחבב על קהל האורחים והסירים איימו להישאר מלאים למחצה. מרים
כיסתה את פיה בידה, וכשחיוך פלסטי, כמעט כמו הריחות של אמא,
מרוח על פניה ביקשה את מחילתנו, שכן היא זקוקה לגשת לשרותים.
ירוחם, כמו לועג לי על כך שתרתי את הארץ אחר אפונה אחת, העמיס
על כף המרק שלו חתיכת מזון וירה אותה, כמשתמש בבליסטרה. רחל
הביטה על מגש הקינוחים שניצב לא הרחק ממנה ואז הסתכלה לכיווני
במבט שהקפיא את דמי ועורר בי אשמה, גלגלה את לשונה באיטיות
סביב שפתיה ותוך כך כיסו עפעפיה מקושטי הריסים את מחצית
עיניה.
בלעתי את הרוק שהצטבר לי סביב הלשון ולא מחמת התאבון לאוכל, כי
אם מפאת תאבון שונה וזר. ואז... מבלי לגרוע את עיניי מרחל
שישבה לצידו, פניתי לאבי ואמרתי: "כן. אני חושב שמצאתי בדיוק
את מה שחיפשתי." |
