אני נזכרת עכשיו.
כמעט שנה אחרי, ואני עדיין זוכרת. כאילו היה אתמול.
העיניים שלך, הנמשים. החיוך. הדיבור.
הכנרת.
היינו כל כך מתאימים...
הייתי הדבר הכי קרוב שאי פעם היה לך.
הכי קרוב לאמיתי. הכי קרוב לאהבה.
כבר כמעט שנה אחרי, וכל אחד פנה לדרכו.
אני לדרך שהכי לא ציפית.
אני מצטערת שעשיתי לך את זה.
אני מצטערת אם פגעתי בך, אם עוררתי בך ספקות.
אולי הייתי צריכה לחכות...
אני מצטערת אם גרמתי לך לפקפק בכל מה שאמרתי לך.
אני כן אהבתי אותך. אני כן רציתי.
כשהחלטת בסוף שאתה לא רוצה שנהיה יחד,
הוא היה המפלט שלי. הכתף שלי.
הוא היה שם בשבילי.
אחרי שהצלחתי לשתחרר ממך גם התאהבתי בו.
כמה אירוני, הא?

אני לא מצטערת שאנחנו לא יחד.
אני גם לא מתחרטת על כלום.
טוב לי עכשיו, איתו.
איפשהו אני גם מודה לך על כל מה שהעברת אותי,
כי בסופו של דבר זה גרם לי לראות מי הוא באמת.
בנאדם שאוהב אותי באמת.
שאהב אותי תמיד.

אני לעולם לא אסלח לך על הכאב. על הבכי.
על שהשלית אותי ולו עד הרגע האחרון.
על התסכול.
אני בחיים לא אסלח על המשחקים.
פעם רצית, ופעם לא.
פעם הייתי מספיק טובה בשבילך, ופעם לא.
והכי הרבה... על איך שדחפת אותי להגיד לך שאני אוהבת אותך,
ואמרת לי שאתה אוהב אותי גם.
ואחרי יומיים שהעברת אותי גיהנום,
לקחת חזרה.

מצחיק.
כבר שמונה חודשים שלא הסתכלתי לך בעיניים.
כנראה שגם לעולם לא אצלול עוד לכחול הזה.

מעניין אם אתה עוד חושב עלי לפעמים.
מעניין אם אתה מתגעגע, אם אתה מהרהר ב"מה יכל להיות אם..."
מעניין אם אתה נזכר, אם אתה זוכר.

לפעמים אני רואה אותך ולא יכולה שלא להזכר בשיחה הראשונה שלנו
בכינרת. בדרך חזרה הביתה, בכל הפעמים שנפגשנו בתחנות אוטובוס
או כל מיני מקומות טיפשיים אחרים.
אני לא יכולה שלא להזכר באיך נראה השם שלך על הצג של הפלאפון
שלי. או ברשימה באיסיקיו. או במסנג'ר.
אני לא יכולה שלא להתגעגע.
אבל כבר לא לאהוב שבך. אלא לידיד.
לחבר הכי טוב.
לכל האשליה הזאת.