בשעתיים הראשונות של היום
כשכל אחד הולך עם מה שלקח חזרה לביתו,
מצאתי את עצמי מייצבת את השמיים ברגליי, מאזנת אותם.
נזכרת ביום שחלף
בגניחות שלך,
ברצונות שלי.
מעולם לא התעוררנו לבוקר של טיפות טל יוצרות צבעים
לבוקר של קשת.
שומעת אותה שרה כעת, באופק קו רכס סגלגל.
איש מרחוק צועד ובידו זר בלונים.
לגוססים? לנולדים?
האם אי-פעם אהבת?
האם אי-פעם תרגיש?
אומלל שכמותך,
אלוהים לא העיז להעניק לך לב, רק זוג עיניים מטעות וגומות חן.
לא יותר, לא פחות.
אני מחייכת בליבי כעת,
על עומק של ים, על חלומות, על גדילה, על אהבה,
לא אלייך,
לחיים.