עמדנו בקצה שביל התפוזים שלנו, מסתכלים על הקליפות היבשות
מהחורף שעבר שמקשטות את האדמה בכתום דהוי והשתיקה שלנו השתרכה
כמו צל של אחר הצהריים.
האוויר השרבי והמאובק של סוף אוגוסט צרב לנו את העיניים והפך
את הכל לנורא לא אמיתי.
אסף היה הראשון שהפנה את גבו לשביל ולפרדס והחל ללכת חזרה
ואנחנו עוד מצמצנו לרגע בעיניים, כאילו כדי לשמור את המראה
במוח, שלא נשכח שום עלה שהתנדנד ברוח, והלכנו אחריו בצעדים
ארוכים ואיטיים.
אף אחד לא דיבר, כבר לא היה מה לומר.
הנשימות הכבדות של כולם היו כמו אגרופים חזקים לבטן שלי, זכרתי
צעדות משותפות אחרות, עם הצחוקים שמתגלגלים בין עצי הפרדס
והכדור הכתום של רמי שעובר מיד ליד במהירות.
המחשבה על רמי כיווצה לי את הבטן אפילו יותר, הסתכלתי לרגע
קדימה, אולי פתאום אני אראה את רעמת התלתלים החומה מלפניי, אבל
מקדימה היה רק השיער הקצר קצר של אסף.
מתחת לבניין של דנה עצרנו, בועטים באדמה, מבוכה שכל כך לא
התאימה לנו. דנה הסתכלה עלינו רגע ולחשה שלום מהוסס ונעלמה
לתוך הבניין המוצל ואנחנו המשכנו לעמוד שם עוד רגע ומשהו
בתוכנו נשבר.
עוד שני רחובות וגם טל עלתה לבניין שלה, העיניים שלה היו קצת
מבריקות כשהיא נפרדה מאיתנו.
נשארנו רק אני ואסף, הולכים זה לצד זה ושותקים, בועטים באבנים
ובפחיות ריקות שנחו על המדרכה.
העיניים של אסף היו נעוצות ברצפה והיה נדמה לי שגם הוא כמוני
נלחם בדמעות.
בסוף גם לבניין שלו הגענו והוא הביט בי וראיתי את כל העצב נשפך
לו מהעיניים, הוא הניח את היד שלו על הכתף שלי וככה נשארנו כמה
שניות, מביטים חזק בעיניים, כאב מול כאב ואז הוא הסתובב והלך.
המשכתי ללכת לבד, זאת הדרך שלי ושל רמי, אחרי שהיינו עוברים את
עיקול הרחוב היינו מתקרבים קצת והידיים חיפשו אחת את השנייה,
כמה עצובה וארוכה הדרך הזאת בלי החום של היד של רמי בתוך היד
שלי.
אלו היו הרגעים שכבר לא היינו חלק מהחבורה שלנו, שכל המבטים
הקשוחים והשריטות בברכיים היו נעלמים ונשארנו רק שנינו, אני
ורמי וזהו. אוהבים.
הדמעות כבר טשטשו את עיניי והרחוב הפך לצבעים נוזליים ואני
כשלתי לאורך המדרכה החמה עד לבניין הגבוה.
בחצר הקטנה זחלתי לתוך השיח שלנו, כל כך הרבה פעמים הסתובבנו
סביבו לבדוק שבתוכו אנחנו באמת מוסתרים ואי אפשר לגלות אותנו
גם אם ממש מנסים.
בתוכו גם התנשקנו פעם ראשונה, בגישוש עקום ונבוך, ישבנו זה ליד
זה, שותקים פתאום והאצבעות שלו טיילו לי על הגב וציירו ציורים
נפלאים ואז התנשקנו, ככה ביחד ואז נשארנו שם כמה רגעים מחובקים
והנשימות השקטות שלו דגדגו לי בצוואר.
האדמה הקרה מתחת לשיח הכאיבה לי בכל הגוף, כמו שברי זכוכית של
זיכרונות מנופצים ולדמעות כבר לא היה שום מעצור, כאן זה המקום
של הרגשות האמיתיים, ידענו את זה תמיד.
בפרדס לא היינו מראים שום סימן, זוחלים וצועקים כמו כולם ואחרי
זה יושבים עם כולם במחסן המתפורר שבקצה הפרדס ואוכלים עוגיות
שמישהו הביא וצוחקים לבדיחות הגסות של אסף ורק מדי פעם רמי היה
מגניב אלי מבט אוהב ושומר סוד ואני ידעתי שאני אף פעם לא אוכל
לאהוב מישהו ככה, כמו שאהבתי את רמי.
כשהחופש הגדול הגיע היינו כולנו נפגשים כל יום מוקדם בבוקר
ורצים לפרדס, מקפצים על שביל התפוזים וצוחקים, הכל נראה כל כך
מושלם ונדמה היה שזה ימשך לנצח, שהקיץ ימתח על פני שנים ואנחנו
נמשיך לרוץ ולקפוץ להיות ביחד תמיד.
אני מתגעגע לתחושה של לשכב מתחת לשמים במעגל, ראש על בטן,
ולחפש כוכבים נופלים ולדעת שאין שום דבר בעולם שיכול להפריד
בינינו.
כשהדמעות התייבשו זחלתי מחוץ לשיח, כבר היה לילה והמנורה
הארוכה שמתחת לבניין האירה את החצר באור צהוב חולני.
פתאום משהו בער בי, התחלתי לרוץ, הרגליים מתופפות בכאב והריאות
מחשבות להתפוצץ, הגעתי לפרדס, הבטתי בו לרגע בשנאה ונכנסתי
פנימה, צועק לתוך העצים שהיו המקלט שלנו, שכל הקיץ הסתתרנו בין
ענפיהם, שזה לא יכול להיות, שאיך אפשר שרמי כבר לא כאן, שאיך
זה שרמי לא יחבק אותי יותר ולא ילטף לי את הגב ולא ינשק ויאהב
וישלח לי מבטים.
שאיך הם יכלו להעמיד פנים כל הקיץ ששום דבר לא יכול לקרות לנו,
שהם מגנים ושומרים עלינו.
שאיך הם יכלו ככה לקחת לי את רמי, איך הם יכלו לתת לו ליפול
ככה מהענף הכי גבוה.
רציתי לטלטל כל עץ עד שיעקר ממקומו, שירגישו את הכאב שאני
מרגיש.
בסוף קרסתי לאדמה והחול נדבק לי לעור המזיע ועטף אותי כמו
שמיכה והרגשתי את כל התשישות של הבכי והריצה והכאב משתלטת עלי
ועצמתי עיניים. כשפתחתי אותן כבר היה אור ואני ידעתי שלפרדס
אני לא אוכל לחזור לעולם, לא אחרי שהוא בגד בנו ככה.
חזרתי בצעד כושל לעיר והרגשתי רוח קרירה נושבת, זה כבר סוף
הקיץ, הוא לא נמשך לנצח ולא נמתח להמון שנים.
סוף הקיץ היה הסוף של כל מה שידענו עד אז ואולי זה הפוך, אולי
בגלל שכל מה שידענו נגמר, הקיץ הגיע לסופו.